המופע של טרומן – הדברים הכי מרתקים קורים דווקא ביום יום – תרתי משמע

אם אי פעם מישהו יעצור אותי ברחוב וישאל אותי מהו הסרט הכי גאוני שצפיתי בו, התשובה הראשונה שאגיד תהיה לבטח "המופע של טרומן". סרט הדרמה הקומית הגאוני הזה, בכיכובו של ג'ים קארי האגדי, מצליח להוכיח פעם אחר פעם לצופיו עד כמה הגבול בין תכניות הטלוויזיה לבין המציאות הוא דק, אך בו־בזמן שני הממדים הללו שונים אלה מאלה. אז ללא הקדמות נוספות, זהו המופע של טרומן. המופע של טרומן הוא דרמה קומית אשר יצאה ב־5 ביוני 1998, בכיכובו של ג'ים קארי, אשר מספר את סיפורו של טרומן. טרומן הוא אדם חביב ופשוט העובד כסוכן ביטוח בחברת נסיעות גדולה, באי "סיהייבן". לכאורה, חייו הם חיים פשוטים ונורמטיביים לחלוטין, אך מה שטרומן לא יודע הוא שהחל מיום לידתו וללא ידיעתו כלל, כל רגע ורגע בחיים שלו מתועד על־ידי מצלמות נסתרות ב"סיהייבן", ונערך לתוכנית הריאליטי הפופולרית ביותר בעולם, בה מדי ערב צופים מיליוני אנשים. יותר מכך, כל האנשים שטרומן הכיר ופגש בחייו אי פעם, הם שחקנים ומעמידי פנים. אף יותר מזה, כל האי "סיהייבן" והימה שמסביבו הם למעשה סטודיו עצום בגודלו המלא בתפאורה ענקית, אור השמש הוא למעשה מנורת תאורה מאסיבית, וכל האי מרושת מצלמות נסתרות אשר מסריטות את חייו של טרומן בכל עת. יום אחד, נתקל טרומן בהומלס מוזר על מדרכת הכביש, הדומה מאוד לאביו ש"טבע בים" לפני שנים רבות. ההומלס מנסה ליצור קשר עם טרומן אך שני אנשים מעלים אותו לאוטובוס ומונעים אינטראקציה בין טרומן להומלס. טרומן מתחיל לחשוד שמשהו אינו כשורה, ונזכר במקרה משונה מעברו. אעצור כאן ולא אספר יותר, ואם תרצו לדעת מה קורה בהמשך, תצטרכו לצפות בסרט.

אז למה אני חושב שהסרט הזה הוא פשוט גאוני? מהסיבה שהוא פילוסופי ברמה פשוט מושלמת. קודם כל, הדגש הברור כאן הוא על המשפט: "כל העולם במה וכולנו שחקנים", הציטוט המפורסם של וויליאם שייקספיר. אכן ניתן להרגיש שהסרט בוחן את האפשרות הזאת, האם החיים שלנו מתוסרטים? האם נולדנו בתוך אולפן צילומים ומיום לידתנו אנו הכוכבים הראשיים בסדרה על חיינו? האם דבר כזה הוא מוסרי בכלל? למנוע מאדם לחוות כישלונות והצלחות, לחוות את החיים? האם מוסרי להנחות אדם על פי תסריט? האם מוסרי להפוך את האדם הזה לבדיחה המשותפת לכלל העולם? רעיון פילוסופי נוסף שקסם לי בסרט הוא הבחירה בין השקר הנוח ומוכר, לאמת הכואבת והמפרכת. טרומן מגלה לאורך כל הסרט יותר ויותר על המעטפת השקרית הסובבת אותו, וכאן ניתנת לו הבחירה, להעז לגלות את האמת או לחיות בשקר מוכר ונוח – משל ל"מערה של אפלטון", מסמך שכתב איש האשכולות הדגול אפלטון, ובו הוא מציג את הבחירה בין עיוורון לפיקחות, בין בורות לאמת, ומציג את ההשלכות של הבחירות שאנו עושים כאשר אנו מגלים כי האמת אינה תמיד מקור האושר שלנו, וההגעה לשלמות פנימית מהולה בסבל רב ובמכשולים שעלינו לעבור.

אז אחרי כל דיבורי הפילוסופיה הללו, בואו נדבר על הפן המקצועי של הסרט. ראשית אני חייב לציין עובדה מרשימה ביותר: כל הבניינים בעלי שתי קומות ומעלה המופיעים ב"סיהייבן" נוצרו כולם באמצעות אפקטים ממוחשבים. זכרו שהסרט יצא בשנת 1998, כאשר CGI (בניית מודלים ממוחשבים) עוד לא היה כלי פופולרי בקרב במאים ויוצרי סרטים, והתחום היה רק בחיתוליו. רמת הפירוט שאליה הגיעו עורכי הסרט באמצעות הכלים הפרימיטיביים שעמדו לרשותם ללא ספק מרשימה, והבניינים נראים ריאליסטים לחלוטין גם היום. מעבר לכך, ג'ים קארי (שחקן שאני באופן אישי מאוד אוהב) משחק את טרומן בצורה מעולה. הוא חביב, מצחיק, מגושם, תמיד מחייך ונותן את האווירה החיובית לסרט גם ברגעים מעט אפלים. קאסט השחקנים שסביבו, שהם כולם למעשה כינור שני לטרומן, גם משחק בצורה משכנעת, הבימוי נהדר והסרט כולו מקצועי ואיכותי. הוא גם זכה להצלחה רבה בקופות ואהדה מסביב לעולם. תקציבו המקורי היה כ־60 מיליון דולר, והוא הכניס למעלה מ־250 מיליון דולר, דבר המעיד על איכות הסרט. לסיכום, המופע של טרומן הוא סרט על־זמני – גם היום, 20 שנים לאחר שיצא, המסרים שלו נוקבים, הוא מעלה שאלות פילוסופיות עמוקות, והוא נראה נהדר, מעניין וסוחף. ג'ים קארי בשיא שלו נותן הצגה מעולה, והסרט כולו הוא סרט שאני ממליץ לכל חובב קולנוע לצפות בו.