תהלוכת המוות – להשלים עם העבר ולקבל את העתיד

אם יש סדרה אחת שאני תמיד אומר בלב שלם שהשאירה עלי חותם זו תהלוכת המוות. סדרה כל כך פילוסופית ועמוקה שמעבירה מסרים בצורה כל כך נוקבת, עם רעיון מקורי שפותח הרבה דלתות וביצוע מצוין. הסדרה הקצרה בת 12 הפרקים הזאת, מבחינתי לפחות, היא שלמות. אני יכול לדבר שעות על כל פרט ופרט בסדרה שגרמו לי להתאהב בה, אבל הסיקור צריך להיות קצר וענייני (!), ועל כן בלי הקדמות מיותרות (כי מבחינתי ההקדמה הזאת לא הייתה מיותרת) בואו נתחיל בסיקור!

תהלוכת המוות, או בשמה הלועזי Death Parade, היא אנימה בת 12 פרקים שמדברת על… מוות. נושא די רגיש בעולם של ימינו יש לציין. מרבית העלילה באנימה מתרחשת בבר מסתורי הנקרא "קווינדקים" (Quindecim) הנמצא בין העולם הפיזי לבין השערים לגן העדן ולגיהנום. את הבר מנהל דקים (במקורDekimu), הברמן, והוא למעשה פוסק שמטרתו לקבוע האם המתים ילכו לגן העדן (שהוא למעשה גלגול נשמות) או לגיהנום (שהוא חלל אינסופי וריק ששם הנשמות החוטאות נמצאות). הסועדים בבר מתקבלים על ידי דקים המסביר להם את מצבם ומזמין אותם להשתתף במשחק כגון קליעה למטרה או כדורת, בו לכאורה המנצח יגיע לגן העדן והמפסיד לגיהנום. אולם תוצאת המשחק לא באמת משנה; דקים מקבל מראש את כל המידע הדרוש לו כדי לפסוק את דין השחקנים, ומטרת המשחק היא לבחון מה אותם שחקנים יעשו במצבי לחץ, המוציאים מהם את הצדדים הקשים ביותר. בסוף המשחק, על סמך התנהגות השחקנים במהלך המשחק ועל סמך הרושם שלו מחייהם הקודמים, פוסק דקים את החלטתו ושולח את השחקנים לגורלם – האחד לגלגול הנשמות, והשני לגיהנום. דקים הוא אישיות קרה, חסר כל הבעות פנים ורגש שפועל לפי הערכים הנכונים והמעשים של השחקנים. יום אחד, מגיעה לבר אישה הנשלחת להיות פוסקת לצדו של דקים ועליו לחנוך אותה. מתפתחת עלילת משנה שמגיעה לשיאה בפרקים האחרונים, אך לא אדבר עליה מפאת ספויילרים.

סוגי השחקנים שמגיעים לשחק בבר הם לרוב אנשים אשר סוחבים עמם מטען כבד מחייהם; בין אם מדובר באדם שהתאבד עקב תחושת ריקנות בחייו, זוג שנפגע בתאונת דרכים עקב בגידה או סיפורים כואבים נוספים שרק מביאים אותנו הצופים לאותה מסקנה בסוף כל פרק – עלינו להעריך את החיים. למרות שמסקנה הזו חשובה ותורמת לנו כבני אדם, היא לא עיקר הסדרה. המבחן הפסיכולוגי שעוברים השחקנים אל מול קרות הלב של דקים, סיפורי הזוועה ומנגד הניצול והפגיעה שחוו השחקנים בחייהם והמצבים הרגשיים אליהם נקלעים השחקנים השונים מגיעים לשיאם בדיוק במקום בו החיים כפי שהכירו אותם מגיעים לקיצם. בסוף כל פרק, כל סיפור רקע מגיע לשלמותו, וגורם לנו הצופים להבין הכל ולהרגיש שלמים עמו. הבנת הרעיון העומד מאחורי המוות, ההבנה שצריך לקבל אותו, הרעיון המדהים בפשוטו שמרגיש רחוק כל כך – מוות הוא חלק מהחיים – פשוט מגיע לגבהים חדשים בזמן הצפייה בסדרה. אין בי ספק שכל מי שיצפה בתהלוכת המוות ירגיש שהוא אדם אחר לאחר סיומה –אדם שלם יותר, בוגר ושונה –בעיקר שונה. כך אני לפחות הרגשתי כשסיימתי לצפות בתהלוכת המוות.

מבחינת האנימציה והסאונד, קודם כל אציין שהפתיח הקצבי והקליט של הסדרה עושה חסד לכל הדמויות המשניות והראשיות, שמתמודדות עם מצבים של מוות ולרוב שרויות באווירה דכאונית וקרה. לראות את הדמויות, חלקן סמל למלנכוליה, רוקדות בשמחה לצלילי שיר מרענן פותח כל פרק בנסיון להזכיר לצופים שהחיים יפים ושצריך להנות מהם. האנימציה המרהיבה והבעות הפנים של הדמויות תורמות מאוד לאווירה הקודרת של הסדרה. הכעס, העצב, הלחץ והאשמה הם ארבעת הרגשות המנחים את הסדרה וכל אחד מהם מועבר בצורה פנטסטית, על רקע בר אלגנטי בעל עיצוב מסוגנן ומעט צבעוני. אציין לשבח את הביצוע המעולה בדמותו של דקים הברמן. הן בדיבוב והן באנימציה, מצליח סטודיו מדהאוס (שחלקכם אולי מכירים יצירה קטנה ולא מוכרת שלו, One Punch Man) להעביר את הקרות וחוסר הרגש שלו בצורה כל כך משכנעת. במהלך השינוי שהוא עובר לאורך עלילת המשנה הוא מקבל מספר לא מבוטל של רגעים מצוינים שגורמים לנו הצופים להעריך אותו כ"מלאך המוות השכונתי והידידותי שלנו".  לסיכום, תהלוכת המוות היא סדרת מופת. בשנים ־ עשר פרקים היא מצליחה להעביר כל כך הרבה מסרים נוקבים. דרך סיפורי העבר של שחקניה מועברים מסרים על החברה, על ההתנהגות, ערך החיים וקבלת המוות, וכל אלו עטופים באנימציה ססגונית ודיבוב מעולה, עם פתיח שאני ממליץ להוסיף לפלייליסט בספוטיפי כי הוא ממכר. אם עוד לא הבנתם זאת עד עכשיו, רוצו לראות את תהלוכת המוות – מומלץ, מומלץ, מומלץ! ובונוס קטן לסיום: למי מכם שאהב את הסדרה, ישנו פרק OVA בשם ביליארד המוות (Death Biliard) שעליו מבוססת הסדרה. מומלץ למי שאהב.