שבעים הרגעים הגדולים בתולדות הקולנוע הישראלי, חלק ב'

אחד הלהיטים המוזיקליים הגדולים ביותר שיצאו מן הקולנוע הישראלי, באחת ההופעות הקולנועיות הכי גדולות של אחת הזמרות הכי הגדולות שהיו כאן. אם לא די בכל שמות התואר הללו, הקטע הזה היה גם מרכזי בהכנסתה של עברית חדשה, מחוספסת, סלנגית ופופית יותר לתוך התרבות המקומית. אפשר לכתוב עבודות סמינר שלמות סביב השאלה אם המילים שכתב התסריטאי-במאי אסי דיין היו פרובוקטיביות או סטריאוטיפיות, אבל מה שבטוח – בימים ובלילות, הסצנה הזו היא חלק מהקאנון.

אין הרבה הדהודים לתרבות היידית בסרטים תוצרת הארץ. זה אחד הראשונים, האחרונים והבולטים שבהם, והוא הוליד עוד אחד מן הנאמברים המוזיקליים המוכרים והאהובים בתולדות העשייה המקומית. ברוח משחקי הזהויות שבשיר, אפשר גם לומר כי מייק בורשטיין הפך מזוהה לחלוטין עם דמותו של קוני למל, במידה שקשה למצוא לה אח ורע בתולדות הקולנוע הישראלי, ובכך טמונה ייחודיות נוספת של הסצינה הבלתי נשכחת הזו.

הסרט הטרי ביותר במצעד כולו, שהיה להיט מוקדם יותר שנה וכבר הספיק להכניס כמה רגעים לפנתיאון – בראשן, סצנת מבחן הבגרות, שכל בוגר תיכון ישראלי יכול להעיד עד כמה היא אותנטית להפליא. בזכות תצוגות המשחק של אשר לקס ודינה לימון, התסריט של מתן יאיר והבימוי שלו, די בשלוש הדקות הללו כדי להסביר את כל מה שפגום בהוראת הספרות בישראל ובדרך בה מלמדים כאן טקסטים. מצד אחד, המורה, נציגתו של הממסד המרובע, שכל מה שחשוב לה זה שחניכיה ידקלמו בעל פה את מה שכתוב. מצד אחר, הנבחן –שחי את היצירה בדרך שלו, ובמילים שלו, אבל כל מה שחשוב לבוחנת שמולו זה שיזכור על איזו חיה בדיוק כתב הסופר. "סוס, חמור, מה זה משנה?" שואל אותה התלמיד ובכך מוכיח שהוא מבין את צ'כוב הרבה יותר ממנה – כי אמנות, כמו שמוכיחה הסצינה הזו והסרט כולו, חווים מהלב, לא מהראש.

סרט הקיבוץ האולטימטיבי שכתב וביים יצחק (צפל ישורון) היה פולחן בזמנו וכיום משמש תמונת מראה דרכה אפשר ללמוד רבות על התנועה הקיבוצית. סצנה זו מתוכו, למשל, מוכיחה לנו כי הטהרנות של השמאל הישראלי החלה עוד הרבה לפני עידן הפייסבוק, היועצים הפוליטיים והמאמרים הוויראלים. גם בימי משקי העובדים אפשר היה לשמוע משפטים כמו "הם מכתימים את שם העדה" ו"אתה צבוע ופחדן! נועה בת 17, לנצח!

לאמריקאים יש את "סטלה!!!" של מרלון ברנדו ב"חשמלית ושמה תשוקה" ולנו את "אוולין, אוולין, אל תלכי! אל תלכי אוולין! מ"חולה אהבה בשיכון ג'" של שבי גביזון, שתכף יופיע כאן שוב. בסרט מככב אמנם משה איבגי, אבל השורות הללו, המפורסמות ביותר מתוכו, שייכות דווקא לשמיל בן ארי, שחקן לא מוערך דיו, שהמצעד הזה מגלה כי היה שותף לרגעי מפתח רבים בקולנוע המקומי.

יש סצינות סיום שמניחות על הלב שלך משקולת כה כבדה, עד שקשה לך לקום מן הכיסא בתום. דוגמה לכך היא סיומת הדרמה של אסף קורמן, בכיכובן של לירון בן-שלוש שכתבה עמו את התסריט, ושל דאנה איבגי. ברגע הזו, אנו מבינים כי דבר כבר לא יפריד בין שתי האחיות שהן מגלמות, וכי דבר לעולם לא ייכנס ביניהן. העיניים מהופנטות למסך, הגוף שקוע במושב, ואז מתנגן השיר שבשמו נקרא הסרט, האורות באולם עולים, וכל מה שנותר הם הדממה והצלילים, ומיליון צללים. 

אין הרבה קולנוענים מקומיים שהתקשורת והממסד ביטלו אותם כמו ג'ורג' עובדיה, אבל במבחן ההיסטורי, הסרטים שלו הם אלה שניצחו, והמלודרמה שבהם מרשימה גם היום. איפה עוד תמצאו סצינות בהן משאית מידרדרת מצוק תוך כדי זמרתו של ששי קשת " קרוב ורחוק ורחוק וקרוב/חכי לי, חכי לי עם צחוק בעינייך/אני משתגע, אני משתגע/אלייך, אלייך, אלייך, אלייך". כמו כלי הרכב שמידרדר כאן לתהום, גם העוצמות הרגשיות של הקטע הזה שוקלות כמה טון לפחות.

סליחה על הקישור, אבל סצנת ההידרדרות מצוק ב"נורית" מזכירה להפליא את הסיומת של "פוקסטרוט", אלא שבו זה קרה בגלל גמל ולא משאית אחרת. עם זאת, מסרטו הטרי וזוכה אריה הכסף של שמוליק מעוז נבחר דווקא משהו אחר – כן, את פשע המלחמה והטיוח. לא כי אלה הרגעים הכי חזקים, יפים או מרשימים מבחינה אמנותית או תסריטאית – ממש לא, שהרי כמעט כל קטע אחר כאן עדיף עליהם. אז למה בכל זאת העזנו לבחור דווקא בהם? כי הסערה סביבם המחישה כי גם כיום, קולנוע בכלל וקולנוע ישראלי בכלל יכולים לעורר אמוציות מטורפות, לפתוח דיונים סוערים ולתפוס את ראש הכותרות. אומרים שסרטים כבר לא מעניינים אף אחד, אבל בפרוס יום הולדת השבעים של המדינה, "פוקסטרוט" הוכיח אחרת, לטוב ולרע.

את "פוקסטרוט" האשימו שהוא מסלף עובדות כדי להתחנף לעוכרי ישראל. "בית לחם" של יובל אדלר, העוסק בקשר בין סוכן שב"כ למקור פלסטיני שלו, עמד על המוקד מסיבה דומה אך שונה: אמרו שמותחן הפעולה הזה מעוות את המציאות כדי לטשטש את הכיבוש. טענה זו באה לידי ביטוי בין השאר במאמרו של גדעון לוי, שכלל את אחד הספוילרים הגדולים בתולדות תרבות הדיון הישראלית. מחלוקת מיוחדת היתה סביב סצנת הסיום שלו, אותה ראו המקטרגים כמתקרבנת. ככה זה אצלנו: אי אפשר לרצות את כולם ותמיד אחד הצדדים יבוא אלייך בטענות. כך או כך, על דבר אחד אין מחלוקת: מעבר לדיון שעוררה, הסיומת של "בית לחם" אפקטיבית להפליא, והיא והסרט כולו פתחו דלת ל"פאודה", מה שמחזק את חשיבותה ההיסטורית כפורצת דרך בכל הקשור ליצירה על הסכסוך.

עוד הוכחה שאנחנו מסוגלים לעשות אקשן מיומן כמו כל תעשיית קולנוע אחרת, והפעם מידיהם של ירון שני וסכנדר קובטי; עוד תיאור של דו-קיום שברירי שמתנפץ באופן ברוטלי וקטלני; עוד סצנה שבה חלום על קיום נורמלי הופך לייאוש. הפעם כל זה קורה ביפו, אחת הערים הקולנועיות בישראל, ש"עג'מי" היטב למצות עד תום את הפוטנציאל הדרמטי שלו, כמו בסצנה החזקה הזו.

ואחרי כל הטרגדיות, בוא נתנחם בקצת הומור, אם כי מלנכולי. היו ימים שרחוב שינקין היה המקום הכי "אין" בארץ; היו זמנים בהם היו עוצרים מוניות ברחוב, ולא באפליקציה; והיתה תקופה בה נסיעה בהן היתה עולה "שש שקל וארבעים". הסצנה הזו היא תזכורת קסומה לכך, כמו גם לשנינות של התסריטאי-במאי שבי גביזון ולכישרון הקומי של השחקנים משה איבגי ואלברט אילוז, עם קאבר משלו ל"Yesterday" של הביטלס, המגיע אחרי ולפני ביצוע של ערן צור ל"נשל הנחש" של מאיר אריאל. היו ימים, אבל העגלה נוסעת אין עצור.

שנות התשעים נחשבים לחור השחור של התעשייה המקומית, אבל היו בהם לא מעט פנינים חוץ מ"שורו". למשל, "אזרח אמריקאי" של איתן גרין. אפשר לומר כי זה סרט הספורט הטוב שנעשה בישראל, אבל הגדרתו כך תצמצם אותו. דרך קורותיו של כדורסלן אמריקאי בדמדומי הקריירה שלו, המגיע לשחק בקבוצת ליגה שנייה בישראל, הוא עוסק לא רק בכדורסל, בעולם במלואו שמתפתח סביבו וביכולת שלו לחבר בין אנשים וליצור חברויות אמת - אלא גם בממד הטרגי של חלומות, שרובם לעולם לא יתגשמו, ולמעשה אף פעם לא היה להם סיכוי להתגשם. סצנת הסיום שלו כה יפה ועצובה, עד שהפסד מסל ניצחון בשנייה האחרונה הוא דבר קל לעיכול לעומתה.

עוד פנינה ניינטיזית, והפעם פרי עטן של נירית ירון ושל איילת מנחמי, מן הנשים היחידות שביימו כאן באופן רציף (יחסית) באותה תקופה. בדומה לשורו, הרי שגם "סיפורי תל אביב" נעשה בימים בה תל אביב עוד לא היתה עיר מושמצת ומנודה, ולא היה דבר טבעי יותר מאשר לצלם בה סרטים. מבין שלוש האפיזודות, הזכורה ביותר היא "גט". זכור במיוחד הרגע בו ענת וקסמן, בתפקיד מסורבת הגט, לוקחת בני ערובה בכלבו שלום, כשעוד היה בו מוזיאון שעווה, כדי למחות על מצבה ולנסות לשנותו. "הכל אתם אשמים, אתם והחוקים הדפוקים שלכם" היא מכריזה בעודה מכוונת אקדח לרקתו של רב. אשה אחת נגד כל הממסד, והעובדה שעשרים שנה לאחר מכן ייעשה סרט נוסף בשם "גט" המתאר סיטואציה נואשת דומה, מראה כמה מעט פה השתנה.

אף שהיא נכתבת ב-2018, הרשימה הזו לא מתיימרת לנסח את הקאנון מחדש לחלוטין וגם לא לתקן את העולם, מה עוד שזה מדרון תלול ועל כל תיקונון שנעשה, ישאלו בצדק למה לא עשינו עוד אחד. והנה, אנחנו גם לא מתעלמים מ"אסקימו לימון" למרות כל הבעייתיות שבו, כי אי אפשר להעלים עין במצעד שכזה מאחד הסרטים המצליחים והפולחניים בתולדות המדינה. אבל כן אפשר לדחוק אותו למקום יחסית לא גבוה, ולהתעלם מהסצינה הכי מפורסמת ממנו, זו שהיא כל כך פוגענית, ובעיקר כה פגעה בכוכבת שלה. נסתפק בקטע אחר, יחסית בוטה פחות, וכזה שגם שימש בסיס לאחד המערכונים המוצלחים של "החרצופים".

עוד להיט ענק מהסבנטיז, שנים בהם היו אומרים "להזדנגף" וגלי עטרי, גידי גוב וענת עצמון היו כוכבים צעירים ופורצים. יחדיו הם יצרו את סצנת השלישייה המפורסמת בתולדות הקולנוע הישראלי, מאנז'-א-טרואה שגם כיום מדהים במידות האירוטיות, הסקסיות והקולנועיות שלו – שימו לב, למשל, איזה יופי של דיזולב (מעבר הדרגתי בין תמונת) הבמאי אבי נשר יוצר כאן בתחילת הקטע.

עוד סצנת סקס חד-פעמית. עמוס גיתאי הוא במאי שנוי במחלוקת, אבל למעטים כאן יש את יכולת יצירת הדימויים שלו. כמה דקות לתוך "כיפור" מגיע למשל הקטע הזה, שנפתח בטפטוף צבע לתוך סדין וממשיך במשגל הכי חושני, יצירתי ועתיר סמליות בדברי הימים של הקולנוע הישראלי. מככבים לירון לבו וליאת גליק האטרקטיביים להחריד וכן כמה דליים של טמבור.

עוד קצת צבא, עוד קצת אסי דיין, אבל הפעם לא כבמאי אלא כשחקן, בסרט שהפך אותו לאייקון. העיבוד של יוסף מילוא מ-1967 לספרו משה שמיר מסתיים באחד הדימויים החזקים והמפורסמים בתולדות הקולנוע המקומי – פניו הקפואות של גיבורו, הצבר האידיאלי, שנהרג מול עינינו למען המולדת. הדמות מתה, התמונה עוצרת, המיתולוגיה ממשיכה.

הופעה ראשונה מתוך שניים בחלק זה של המצעד לאחים אורי ובני ברבש. כאן הם מגישים דרמה צבאית, שהגיעה שנים אחרי "הוא הלך בשדות" והיה פטריוטי הרבה פחות ונפיץ הרבה יותר. אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו היה יוצא כאן היום סרט ישראלי בו נחשפים פשעי מלחמה של צה"ל כפי שקורה בו, בצורה פי אלף יותר ישירה מאשר ב"פוקסטרוט". ספוילר: זה היה נגמר במהומה בפרסי אופיר, חרם על פסטיבל בפריז, מסיבת עיתונאים בפייסבוק ודואט של שרת התרבות עם מנכ"ל המשרד. "אחד משלנו" רלוונטי בימינו כפי שהיה לפני עשרים שנה, רק שכעת, איש לא היה מעז לעשותו.

לפני "אחד משלנו" ביימו הברבשים את "מאחורי הסורגים", הסרט הישראלי היחיד שקיבל מועמדות לאוסקר בין סוף שנות השבעים לשלהי העשור הקודם. שני קטעים זכורים במיוחד מדרמת בית הכלא הפוליטית הקלאסית הזו: קודם כל, הביצוע של בועז שרעבי ל"תני לי יד", אבל כבר היו לנו כאן מספיק רגעים מוזיקליים. לפיכך, נבחר במונולוג הבלתי נשכח של ארנון צדוק, מן השחקנים הכי מלאי הבעה שאי פעם היו לנו, המתחיל במשפט האלמותי "יש שני סוגים של מניאק. יש מניאק שיודע שהוא מניאק, ויש מניאק אחר...". סצינה מדהימה, שהיתה יכולה בנחת להשתלב גם ב"אוז".

עוד מונולוג, אבל הפעם הקהל אינו אסירים כי אם אלוהינו שבשמים. הגיבור, בגילומו של רועי אסף בתפקיד הפריצה שלו, פונה אליו נואשות במצוקתו ומבטיח לו שהוא מת עליו ועל החוקים שלו, אבל מתחנן אליו שיענה לו, שיסביר לו, שייתן לו סימן. אף שסרטו של מני יעיש נעשה בסך הכל לפני כמה שנים, הוא בכל זאת ניצב כאחד הראשונים שהצליחו לשלב דיאלוג עם הקהל בסיטואציה יומיומית ומעוררת הזדהות. בעקבותיו באו שלל תוצרים דומים אחרים, כך שמעבר לערך שיש לו כשלעצמו, "המשגיחים" הוא גם ציון דרך חשוב בהתפתחות הרוחנית של הקולנוע הישראלי.