האם אתה ימני או שמאלני? מבחן פילאווין לימין ושמאל

רוב הסבל האנושי קשור לכך שאנשים אינם מוכנים לפקוח את עיניהם לאמת הפשוטה הנמצאת מולם. ברגע שאנשים יפסיקו לשקר לעצמם - רוב הבעיות האנושיות תיעלמנה.

ניתן לשפר בצורה משמעותית את איכות החיים האנושית. מה שנחוץ הוא יותר מחקר, השכלה, חינוך, הסברה, ופיתוח טכנולוגי. זה ייקח המון זמן - הדרך תלולה, ארוכה, ומייגעת - וגם אחרי כל השיפורים הללו תישארנה בעיות רבות - אבל עדיין המאמץ משתלם.

העולם הזה מקום כל כך רע שמגיע לאנושות שתושמד באיזו מלחמת גוג ומגוג - ויפה שעה אחת קודם. עד אז, ראוי להתרחק כמה שיותר מהבלי העולם הזה - בפרט משאון ההמון האנושי...

העולם הזה הוא עמק הבכא - מקום של סבל ועמל. אין מה לעשות לגבי עובדה בסיסית זו. אינך יכול לשנות את העולם.
אם מצאת לעצמך פינה יחסית רגועה - מזלך רב מאד - שמח בה לעת עתה, ושמור עליה מכוחות ההרס שבחוץ, המאיימים לפלוש לתוכה כל הזמן.
בסופו של דבר, הכאוס ינצח [כמקובלנו מהתרמודינאמיקה] - אבל עדיף בעוד שנה מאשר בעוד חודש, ועדיף בעוד עשור מאשר בעוד שנה.
כל אדם מת בסוף - אבל בינתיים כדאי לשמור על הבריאות,
כל בית קורס בסוף - אבל בינתיים יש איפה לישון.

"אל תרכיבו משקפיים
לא קודרות ולא שמחות
הסתכלו נא בעיניים
בעיניים פקוחות
..
את הרע צריך לראות
כדי ***להלחם*** בו
על הטוב צריך לשמור
בכדי להתנחם בו"

אמנם התשתית החברתית נחוצה בתור רקע היסטורי, אך ניתן להשתחרר ממנה בהדרגה על ידי הפיכת כל המוסדות החברתיים לכאלה שמשרתים אינטרסים של פרטים בלבד.

הפרט במידה רבה הוא יציר החברה. זהותו הפרטית והזדהותו עם קבוצות חברתיות אליהן הוא משתייך כרוכים אלו באלו בקשר בל ינותק.

המעטפת החברתית נחוצה לחיי נפש בריאים [שלא לדבר על הצד החומרי של החיים] - להתפתחותו וביטויו העצמי של האדם בתור אינדיבידואל - וגם להכוונתו בחיים. החברה מספקת מודלים לחיקוי, 'מסלילה' אותו לתפקידים שונים, 'מבנה' אצלו מצפן מוסרי וכו'. כל זה טוב ונחוץ.

זאת ועוד, כדי שחברה תתפקד בכלל, לפרטים בה נחוצה זהות חברתית ולא רק אישית. חברה המושתתת על שותפות-אינטרסים-פרטיים גרידא איננה יכולה להתקיים לאורך זמן.

האינדיבידואליזם הוא אם כל חטאת -
על מנת לחיות חיים בריאים, על הפרט להיבלע בתוך הכלל ולשכוח מענייניו הפרטיים.

[בתנאי שהכלל מתנהג נכון ...].

חברה איננה יכולה לתפקד כאשר כל אחד הולך לכיוון אחר.

החברה נחוצה בעיקר לשם חלוקת עבודה - מכיוון שפרט איננו יכול לעשות הכל בכוחות עצמו. מעבר לכך, זה כבר תלוי טעמים אישיים - עד כמה אדם רוצה חיים חברתיים.

רודנות החברה היא אם כל חטאת -
הפרטים יכולים היו להגיע להישגים עצומים אילולא החברה הייתה מדכאת את מחשבותיהם, כשרונותיהם, ומאוויהם.
הפרט צריך להשתחרר מאחיזת הכלל.

המורשת שלנו היא מערכת דכאנית ומטעה - כולל המורשת המדעית שלנו. אפילו עצם הראציונאליות היא מערכת מגבילה המונעת מאיתנו להיות יצירתיים ולבטא את עצמנו.

ראוי להשתחרר ממנה כליל ולהפוך סופסוף לבני אדם במלוא מובן המילה.
"עולם ישן עדי יסוד נחרימה - את עולמנו אז נקימה".

אמנם התבונה, ופירותיה, צומחים מתוך תשתיות קדם-תבוניות,
אך הקידמה האנושית היא השתחררות הדרגתית מתשתיות אלה והתגברות עליהן בכוח התבונה. זה אמור הן לגבי הרגלינו והשקפותינו היומיומיים, שאנו רוכשים בבלי דעת, והן לגבי המוסדות החברתיים שאנו יורשים מקודמנו.
כל נושא ראוי שיהיה נתון לדיון והכרעה תבונית - אין מה לאמת לפחד מאור השמש.

בגדול התבונה היא זאת שאמורה להדריך אותנו בכל התחומים - אבל עקב חולשות אנוש, ניתן לעשות הנחה לאינסטינקטים והרגלים והשקפות מוּרָשוֹת - כל עוד אלו אינם נוגדים את צו התבונה במידה מזיקה במיוחד.

רוב התפקוד שלנו - הן כפרטים והן כחברה - נשען על אינסטינקטים - מהם מולדים ומהם נרכשים [על ידי התניה, חיקוי וכו'].
התבונה - היינו, השקפות-העולם המודעות שלנו - היא רק קצה האייסברג. יש בה תועלת לפתרון בעיות נקודתיות. אבל כאשר היא חותרת תחת המערכות האינסטינקטיביות, היא מזיקה יותר משהיא מועילה.
לכן ראוי שנושאים מסויימים יהיו טאבואים - נושאים בהם לא מתנהל דיון ציבורי ער במיוחד [למשל: האם ילדים הם אמנם 'טעם החיים' או בעיקר מטרד...]

המוסדות החברתיים המתוכננים - שותפויות עסקיות, מדינות וכו' - יכולים להתקיים רק על רקע מוסדות חברתיים אינסטינקטיביים - כגון משפחה, קהילות, אומות וכו'. במקרה הטוב, המוסדות המתוכננים משרתים את המוסדות האורגאניים, ובמקרה הרע חותרים תחתיהם.

כל נסיון אנושי להשפיע על המציאות באמצעות התבונה הוא הרה אסון. 'אלוהים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים'. אכילת פרי עץ הדעת היא אם כל חטאת. הדבר הנכון עבור אנשים לעשות הוא להכנע בפני סמכות המסורת [הנכונה] ולהתבטל בפניה.

אי-שוויון הוא עובדה מצערת - אמנם יש גבול כמה ניתן לשפר את המצב, אבל ראוי לשאוף לצמצם את הפערים כמה שיותר - כל עוד מאמצים אלו אינם פוגעים אנושות בתפקוד החברה מבחינות אחרות.
בסופו של דבר נוכל להתקרב יותר לאידיאל השוויון - בו איש לא יתנשא על רעהו משום בחינה כמעט.

אי שוויון בהישגים של פרטים - זה משהו בלתי נמנע, ואפילו לא-רע. זה מעודד יצירתיות, יוזמה, ויצרנות. אבל שאר סוגי אי השוויון - שאינם תלויים במאמצי הפרט ובהחלטותיו האישיות - הם העדר-צדק. לא תמיד ניתן למנוע אותם - ואפילו לא תמיד רצוי [עקב נזק שעלול להגרם מבחינות אחרות] -
אבל ראוי להצטער על כך.

על מנת לתפקד, חברה זקוקה למערכות היירארכיות - 'שרשראות פיקוד' -
בתוך מקום העבודה, כיתת הלימודים, המשפחה, המדינה וכן הלאה.

שרשראות כאלה, על מנת להתקיים, כמובן צריכות להיות מלוות באמצעי אכיפה אפקטיביים - ולו בדמות לחץ חברתי.

ייתר על כן, אנשים אינם שווים ביכולותיהם ובהישגיהם - יש פרטים שמתאים להם יותר להוביל ופרטים אחרים שמתאים להם יותר להיות מובלים.

זאת ועוד, התחרות 'מי יוביל', יש בה להועיל לכלל - בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חוכמה', וקנאת סוחרים תוריד את המחירים וכו'.

בנוסף לכך, ייצר התחרות הוא ייצר אנושי בסיסי הזקוק לפורקן - ועדיף לנתב אותו לאפיקים מועילים.

ברור שאנשים הנמצאים בעמדות כוח יינצלו אותן גם לרווחתם האישית על חשבון השאר - אבל זה מחיר ששווה לשלם עבור חברה מתפקדת.

כמו ברמת הפרטים, כך גם ברמת המעמדות:
על מנת לטפח תפקוד חלק של בעלי תפקידים שונים בחברה, לא מספיקה הכשרה מהירה של כמה שנים במוסד להשכלה, אלא צריך שאנשים יספגו את ההרגלים המתאימים - 'מזג' מסויים - ושאר תכונות נרכשות מהוריהם והסביבה המיידית שלהם. לשם טיפוח בעלי תפקידים שונים בחברה נחוצים אפוא כמה דורות רצופים של התנסות במילוי תפקידים אלה - כלומר, שרוב האנשים יירשו את תפקידיהם החברתיים מהוריהם.

עם זאת, יש מקום גם למוביליות חברתית: אנשים בעלי כשרונות יוצאי דופן, ראוי שתינתן להם ההזדמנות לעלות למעמד גבוה יותר, ואילו אנשים המזניחים את התפקיד שיועד להם מלידה, ראוי שירדו מרום מעמדם.

כמו בתוך החברה, כך גם ביחסים בין החברות השונות - לא אמור להיות שוויון ביחס של החברה והפרט כלפי הקרובים והרחוקים -
אדם, ככלל, אמור להעדיף את בני משפחתו על פני בני המשפחה השכנה, את האתנוס שלו על פני בני קבוצות אתניות אחרות, את הציביליזאציה שלו על פני ציביליזאציות אחרות, וכן הלאה. 'עניי עירך קודמים'.

כמו שאמר אמרסון: מי ש-'דואג' לשחורים בהאיטי, עושה זאת על מנת לתת לעצמו רשיון להיות אגואיסט מול בני משפחתו ושכניו.

בגידה בחברה ממנה באת - היינו, העדפה של רחוק על פני קרוב - היא אחת המידות השפלות ביותר שיש - לא סתם דאנטה שם את הבוגדים במעגל הפנימי ביותר של הגיהנום [את הרוצחים, אגב, הוא שם במעגל חיצוני יותר..]

ובהתאם - נאמנות היא אחת המידות הנעלות ביותר.

על מנת לתפקד היטב, כל החברה צריכה להיות כמו צבא - בה כל אחד מקבל הוראות מהמפקד הישיר שלו, והלה ממפקדו שלו - וכן הלאה - עד לגוף מצומצם בראש הפיראמידה המנהל את חיי כולם.

[בתנאי שהוא מפקד טוב ועושה את מה שנכון].

אי שוויון נוצר בעיקר כתוצאה מקנוניות של בעלי אינטרסים הרוצים לשעבד אנשים אחרים לצרכיהם הפרטיים. הוא אחת מהעוולות הגדולות ביותר הקיימות - ויש להלחם בו מלחמת חורמה.

מלחמה, ואלימות בכלל, זה דבר מצער - אבל אין מה לעשות לגבי עובדת קיומה בעולם. לכן יש להתגונן נגד אלימות באמצעות אלימות. כמו שאמרו הרומאים: 'אם בשלום חפצך, התכונן למלחמה'.

הרצונות האנושיים אינסופיים, ואילו המשאבים תמיד סופיים [גם אם גדולים מאד]. לכן מצב של קונפליקט הוא המצב הרגיל והיציב.
הדבר היחיד שיכול למנוע מקונפליקט זה להתבטא באלימות פיזית - כגון מלחמה - הוא מאזן אימה. מאזן כזה הוא זמני ושברירי - כל עוד הצדדים מתחמשים מחדש, ו/או כל עוד המאזן לא הופר.

ייתר על כן, עוינות בין קבוצות של אנשים היא פשוט האופן בו אנו בנויים -
אם אין לנו סיבות לאומיות או דתיות או אידיאולוגיות להלחם בשמן -
אנו נילחם בשם קבוצות כדורגל.

שנאה היא יכולת פסיכולוגית חשובה -
גם כי על מנת להיות לוחם אפקטיבי צריך 'רעל' - גם ברמת הפרט וגם ברמת החברה -
וגם כי מי שאיננו מסוגל להרגיש שנאה יוקדת ורצחנית גם איננו מסוגל להרגיש אהבה עזה ונעלה. סילוק ייצר השנאה - אילו היה אפשרי - היה יוצר זומבים חסרי אמפאתיה ושאר רגשות אנושיים, ואילו נסיונות עכשויים לדכא אותו יוצר אנשים חסרי מעוף ועושר נפשי פנימי.

מי שאין לו משהו להרוג ולמות בשבילו - אין לו גם למען מה לחיות.

מלחמה גם מטפחת מידות טובות - כמו הזדהות קבוצית ונאמנות, משמעת, אופי וכו'

אבל אין צריך לומר שיש יש בה גם צדדים שליליים לרוב - וכנראה יותר צדדים שליליים מחיוביים.

כמובן ששנאה ומלחמה זה לא כל החיים -
יש גם אהבה, וחמלה, ותרבות, ואמנות, מדע ופעילות אינטלקטואלית אחרת, וגם סתם שיחה נעימה -
את כולם יש לטפח, לצד הלוחמנות.

כל אלימות - במיוחד פיזית - היא דבר פסול - ולא משנה בשם מה היא נעשית. אסור לאדם להשתתף בה בשום צורה - בטח לא אם נדרש ממנו עצמו באופן אישי להפעיל אלימות -
ולא משנה מה התוצאות. עדיף להיות משועבד או להיהרג בתור צדיק מאשר לחיות בתור נבל.

מלחמות נוצרות בעיקר עקב בורות, או חוסר צדק שדורש תיקון [ובר תיקון], או בעיות נפשיות שניתן לטפל בהן, או שילוב כלשהו בין הנ"ל.

עם התגברותם של הידע המדעי שלנו, התבוניות של חיינו החברתיים, והאיכפתיות שלנו, נוכל להגיע למצב בו כמעט ואין אלימות בעולם. 'דמיין', כמו שאמר ג'ון לנון, 'ותוכל יום אחד להצטרף אלינו'.

עד אז, כמובן שאיננו יכולים להתעלם מקיומה של האלימות בעולם, ועלינו כן להיות מצויידים בכוח הגנה מפניה - אבל אסור לנו להכנס למעגל האלימות ולהכנע לפרובוקאציות - אלא רק להגיב במינימום האפשרי הנחוץ לשם השרדותינו - בתקווה שהדורות הבאים כבר לא יצטרכו לדאוג לכך.

מלחמה היא עצם העניין -
כל שאר הדברים הם למענה -
הציביליזאציה כולה [אם בכלל יש בה צורך] נועדה לספק גב ללחימה.

המיתולוגיה הגרמאנית העתיקה [וגם של כמה שבטים אפריקאים], שיש לה הדים אצל ניטשה ודומיו - ראתה את הדברים פחות או יותר נכון, לפחות מבחינה ערכית:

לגן העדן הנורדי, הוואלהאלה, מגיעים רק לוחמים שמתו מות גיבורים בקרב - וגם בגן העדן מה שהם עושים זה לטבוח אחד בשני - עד שכולם נהפכים לגל עצמות, ואז אלה מקומית מאחדת אותם כל יום מחדש שיוחלו לחזור לטבוח, וחוזר חלילה.

בבחינת 'צדיקים - אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא - שנאמר: וילכו מחיל אל חיל'.

לוחמנות היא הרגש הנעלה ביותר -
ואילו חמלה היא חולשה שאיננה ראויה לאדם המכבד עצמו, ויש להתגבר עליה.

ההיסטוריה האנושית - במיוחד ב-X השנים האחרונות - היא בעיקר סיפור של הידרדרות, התפוררות, ודעיכה.

היה טוב אילו ניתן היה פשוט לעצור את ההיסטוריה בנקודה Y, בה התהליך החל, או להחזיר את השעון לשם -
גם אם בשינויים מסויימים.

בהיעדר אופציה כזאת, מה שנותר לנו הוא לנסות לשחזר, עד כמה שניתן, את תהילת העבר.

מצבנו ההווה, והעתידי, הוא תוצר של מורשת הדורות הקודמים.

בין אם מדובר בידע המדעי שלנו, בין אם מדובר על דפוסי ההתנהגות שלנו, ובין אם מדובר על מוסדות חברתיים.

מורשת זו היא יותר נכס מנטל, וראוי לשמר אותה עד כמה שניתן.

ההיסטוריה - על מאורעותיה וגיבוריה - על מלכיה ומדעניה - היא בעיקר מקור להשראה וחיקוי.

אנו עומדים בהשתאות ובהערצה נוכח המונומנטים הפיזיים והרוחניים שהדורות הקודמים השאירו לנו - אם זה פיראמידות ואם זה הדיאלוגים של אפלטון.

כרכרות, ארמונות וחרבות עושים לנו נעים בגב. חוכמת הקדמונים ממלאת אותנו בהתפעלות.

אמנם ישנם תחומים בהם אנו טובים יותר מאבותינו - אבל, כפי שאמר ניוטון, 'אם ראיתי למרחוק, הרי זה משום שעמדתי על כתפי ענקים'.

איננו, אפוא, בעמדה לשפוט את הדורות הקודמים או להתנשא עליהם.

גם טעויותיהם הן שיעור חשוב עבורנו - נתיבים אותם הם ניסו על מנת שלא נצטרך לנסות בעצמנו. ועל כך תודה.

מורשת העבר היא בעיקר קופת שרצים של אמונות תפלות, דעות קדומות, דיכוי, ושקרים. יש להיפטר ממנה כליל - בדרך זו או אחרת.

החזון אליו עלינו לשאוף הוא 'עולם ישן עדי יסוד נחרימה/את עולמנו אז נקימה' - גם אם זה ייקח זמן מה.

היו דברים טובים ורעים בעבר, ויש דברים רעים וטובים בהווה - כל דבר צריך לשפוט לגופו ואין בזה כללים.

אנו מאמינים בקידמה - שהיא שחרור ממגבלותיה של מורשת העבר.

מורשת זו היא יותר נטל מנכס.

אמנם היא מושרשת בתוכנו יותר מכדי שנוכל להשליכה כלאחר יד, אבל זו מגבלה שלנו, וראוי להשתדל לרופף את הכבלים הללו עד כמה שניתן.

היצרים שלנו הם דבר מזיק וחייתי, שיש לסלק מהדרך על ידי התגברות פרטית, ודיכוי מצד החברה.

הציביליזאציה היא כלי דכאני שמרוקן אותנו ממהותנו האנושית והופך אותנו לרובוטים עיוורים. יש להלחם בה, על מנת שהאדם יזכה לפרוח.

ציביליזאציה היא עסק בעייתי -
כפי שפרויד כתב ב-'תרבות ללא נחת', היא מושתתת על דיכוי אכזרי של מאוויים, וגובה מחיר כבד של תסבוכות נפשיות, שמידי פעם מתפוצצות בדמות פשע, מלחמות, התמכרויות וכו'.
אין עניין לוותר עליה כליל, אבל כן יש צורך למזער את הנזק שהיא עושה - לסלק פיגומים מיותרים, ולחפש צורות גמישות יותר לקיומה.

כל עוד הציביליזאציה מועילה לסיפוק יצרנו - כגון באמצעות פיתוח טכנולוגיות ותחזוקן - מה טוב. ברגע שציביליזאציה הולכת נגד היצרים שלנו, היא משמיטה מתחת לרגליה את הצדקת קיומה.

אדם, כפי שאפיין אריסטו, הוא 'חיה חברתית-תבונית'.
ציביליזאציה - היינו, תשתיות חברתיות, פוליטיות, תרבותיות, מדעיות וכו' - היא הדבר המבטא במרוכז את האנושיות שלנו.
האנושיות שלנו יקרה לנו, וכך גם הציביליזאציה.

אמנם - כמו כל דבר טוב - גם השתייכותנו לציביליזאציה גובה מאיתנו מחיר מסויים - אבל הרווח שווה את התמורה.

מצד שני, ציביליזאציה בנויה על התשתית הביולוגית שלנו - היינו, יצרים - ולכן נסיון מצידה לסלק את היצרים מהדרך לגמרי חותר תחת קיומה שלה.

את הייצרים יש לרסן, ולהכווין לאפיקים מועילים: את הקנאה לרתום לאפיקים יצרניים, את האלימות לגייס להגנת הציביליזאציה מפני אויביה, וכן הלאה.

מה שקרוי בפי העמך 'תרבות', 'מוזיקה', 'ספרות', אמנות וכו' הוא סתם הנאות בהמיות המשחיתות את הנפש. צריך להתרחק מהן, ומהצורכים אותן, כמו מאש.

רק X הוא עיסוק נפשי/שכלי הראוי לאדם השלם - ולשמו האדם הפרטי, והחברה, מתקיימים.

מה שהופך ציביליזאציה לראוייה לשמה הוא המונומנטים התרבותיים שהיא מעמידה -
אם זה האקרופוליס, ואם זה 'פרקי אבות'.

ללא כך, האנושות היא סתם אוסף אורגאניזמים שנולדים, אוכלים, מתרבים ומתים.

ציביליזאציות נמדדות אלו מול אלו בעיקר בשאלה - אלו מונומנטים הן משאירות אחריהן.

טכנולוגיה היא רק אמצעי לחיי תרבות עשירים [כאשר המדעים ה-'גבוהים' אף הם בכלל תרבות, כמובן]. עם טכנולוגיה בלי תרבות אנו כמו חיות מחמד בתנאים טובים - איננו אנשים במלוא מובן המילה.

התרבות היא אחת הנחמות הבודדות שיש לנו בעמק הבכא הזה.

עכשיו,

יש תרבות נמוכה, שהיא הנאה גרידא - כמו אכילה ושתיה. אין בה פסול [לפחות לא עקב היותה 'נמוכה' גרידא] - אבל לא היא זו שמרוממת את הפרימאטים מהזן הומו-סאפיינס למדריגת האדם השלם והראוי לשמו, ואת החברות האנושיות מדרגת עדר לדרגת ציבליזאציה ראויה לשמה. רק תרבות גבוהה עושה זאת.

ברור שהיכולת להעריך תרבות גבוהה, וכל שכן ליצור כזו, שמורה למתי מעט -
גם עקב מגבלות מולדות, וגם עקב טרדות היומיום של כמעט כל האנושות.

יתר על כן -
גם אילו כולם היו מסוגלים לעסוק בתרבות גבוהה - בפועל לא כדאי לחברה שיותר מידי אנשים יתעסקו בה -

כי אז 'מי יסלול את הכבישים'.

כל איש תרבות צריך מאה ויותר בהמות עבודה מזן הומו סאפיינס - גם אם בהמות אלה מהנדסים או מתכנתים.

זאת ועוד,
כדי לבנות את הפיראמידות, היה צריך לגייס את כלל אוכלוסיית מצריים לפרוייקט, ולולא גחמותיו של לואי ה-14 - ויכולתו לממש אותן - ארמון וורסאי לא היה נבנה.

ואותו דבר אמור לגבי פרוייקטים לכאורה זולים יותר -

למשל, מוצארט ודומיו לא היו צומחים לולא רקע של תשתיות דוגמת הכנסיה, על מקהלותיה - שריכזה בידיה משאבים אדירים - והמדע החדש לא היה צומח לולא היו לגאליליאו וקפלר פטרונים עשירים שתמכו בהם.

אילו זה היה נתון לבחירת 'העם' - כל אחד היה דואג קודם כל לתנאיו האישיים -

אבל לאצילים היו משאבים לבזבז על מותרות כמו תרבות ורוח ומדע...

אבל זו לא רק בעייה פראקטית - של חלוקת משאבים - אלא בעייה פסיכולוגית וחברתית:

- אדם שנחשף ליותר מידי דברים ירגיש כלוא אם הוא תקוע בעבודה משעממת ורוטינית. והרי כמעט כל העבודות הן כאלה - גם בתחומים הדורשים יכולות קוגניטיביות גבוהות מאד, וכל שכן בשאר התחומים.

בדואי לא מרגיש ששתי הדיונות ביניהן הוא יושב הן חור הת*ת של העולם - זה הבית שלו. לעומת זאת, מישהו מהעיר הגדולה ירצה לברוח משם מאד מהר, אחרי הביקור האקזוטי..

יתר על כן, גם אילו כל הרוטינה הייתה נעשית על ידי רובוטים, יותר מידי בני תרבות יוביל לאינפלאציה של התרבות ולאיבוד יוקרתה -
כל אחד יחשוב עצמו למאן דאמר.

כך שצרות אופקין של רוב הציבור היא תנאי להתקיימותה של החברה - ומכאן שגם תנאי להתקיימותה של תרבות גבוהה -

שהרי אין תרבות גבוהה בלי חברה שמתחזקת אותה. ועם זאת - כל עניינה של ציביליזאציה, כאמור, הוא התרבות הגבוהה ...

למרבה המזל - רוב האנשים גם לא מעוניינים להיות בני תרבות -
עליהם בני התרבות יכולים לברך 'ברוך שברא כל אלו לשמשני'.

כמובן שעדר צריך רועים עם שבט שימשמעו אותו -
שירתמו אותו למטרות שלשמו נועד -
אחרת נחיה בעולם הפוך כשלנו - בו עליונים למטה ותחתונים למעלה, נערים פני זקנים ילבינו, וחוכמת סופרים תסרח.

הצדק עם הפוּטוּריסטים, שקראו להפנות את נהרות אירופה כך שיציפו את המוזיאונים.

הסגידה למונומנטים היא גורם משעבד, המנציח את הפער המעמדי, ומדכא את כוחות הנפש.

צריך לחשוף את ה-'אמנות' במערומיה - להסיר ממנה את הקסם -
על ידי פרובוקאציות כמו האסלה של דושאן.

הכל עניין של טעם אישי -
רוצה מוצארט - תפאדל; רוצה התאומות מלול - תפאדל,
רוצה להתנשא כי אתה אוהב מוצארט ולא את התאומות מלול? - גם תפאדל.

ההבחנה בין תרבות גבוהה ונמוכה היא סתם סנוביות מעמדית -
אין הבדל בין סימפוניה של מוצארט לבין שיר פופ מלבד המעמד הסוציאו-אקונומי הצורך אותו.

הסנוביות הזאת היא דבר רע -
צריך להחדיר לתודעת הציבור שאין באמת הבדל איכותי בין תרבות גבוהה לנמוכה, על מנת לדלל את ה-'הון הסימבולי' שבידי האליטות.

עם זאת, כמובן שיש חשיבות לתרבות באופן כללי - 'גבוהה' לצד 'נמוכה' - היא בהחלט מעשירה את חיינו.

העולם האידיאלי הוא כמו מסדר צבאי - כל פרט בו הוא בורג שעושה בדיוק מה שיועד לו בצדק, וכל היקום מתקתק כמו שעון. חבל שאי אפשר ליישם סדר כזה בעולם שלנו, אבל אפשר לשאוף ולהתקרב אליו.

שינויים הם בעיקר סוכני הכאוס וההרס - עם שינויים לטובה פעם ב-...

שינויים הם בלתי נמנעים,
וסופם להחריב את כולנו - וסוף זה אין למנוע.

עם זאת, כדאי להשתדל לצמצם אותם ככל הניתן, כל זמן שזה ניתן.

הנחמות שלנו בעולם הזה הן איים זמניים של סדר חלקי -
אם חברתי, או תרבותי, או פסיכולוגי, ואם סדרים אחרים.

סדר שריד הוא כזה המאפשר שינויים מסויימים במסגרתו -
אבל שינויים מעבר למידה מועטה מאיימים על הסדר כולו.

קיבעון הוא ריקבון. דינאמיות היא היופי שבחיים. צריך להסיר כמה שיותר חסמים מפני שינויים כדי שכל דבר יוכל לממש את הפוטנציאל המלא שלו, ונראה את העולם במלוא עושרו.

כל סדר משרת את המועטים שנהנים ממנו. צריך לעשות דקונסטרוקציה כללית לא רק למבנים החברתיים שלנו, אלא גם למבנים המחשבתיים והפסיכולוגיים שלנו - כי כולם נועדו לשעבד ולדכא אותנו - בשביל הנאת כמה בעלי שררה. צריך גם להזהר שאחרי המהפכה לא יווצר סדר חדש - צריך להשאר במצב של 'מהפכה מתמדת'.

כל מקרה לגופו -
אם סדר כלשהו טוב - יופי -
ואם לא - צריך למדוד את הנזק והתועלת שיצמחו משינויוֹ.