ממורה למנחה

 שימו לב: כחלק מהמשימה ליחידה זו משולבת התנסות בכיתה- תכננו בהתאם את לוח הזמנים.
 ראשית, צפה/י בסרטון ובו ראיון עם שרון לשם זינגר, מנחת קבוצות ומרצה. הסרטון מעט ארוך מהרגיל בהשתלמות זו, אבל שווה כל רגע... לאורך הראיון מומלץ לרשום לעצמך מחשבות ושאלות וכן עצות שונות לעבודת המורה המשוקעות בו.
 

 א. המחנך כגנן
רבי קלונימוס קלמיש שפירא, ההקדמה לספר חובת התלמידים
...צריך המלמד והאב לדעת שאת בני ד' וגדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן. גנן הוא בגן ד' לעבדה ולשמרה ואף אם יראה בהם נערים אשר לפי הכרתו מרי נפש הם ומדות רעות להם, ידע שזה טבע של גרעיני הנשמות ובוסר המלאכים, מרים הם בחניטתם ומלאים עסיס בגדלותם...."
הרבי מליובאוויטש, ליקוטי שיחות חלק ו' עמ' 309
...אמר הכתוב כי האדם עץ השדה, כרם ה' צבאות בית ישראל. והפירות הם הילדים, כבנים כבנות, ומה גדולה אחריות המנהיגו- הגנן אשר בידו מסר בעל הכרם את כרמו, שלכן אמרו רז"ל שלימוד הילדים נקרא מלאכת ד', ומה גדל זכותו אשר מנהו ד' לנוטר כרמו. ורואין אנו אשר כל הטבה, ואפילו קטנה, בגרעין, גורמת יפוי ושבח רב באילן הצומח ממנו. 

כְּשֶׁמַּנִּיחִין חִטָּה בְּאֶרֶץ טוֹבָה, אֲזַי הוּא גָּדֵל וְצוֹמֵחַ יָפֶה, וְאֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם רוּחַ וְלֹא זִיקִים וּרְעָמִים, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיֵּשׁ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל, עַל כֵּן אֵינוֹ מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר. אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתְנִין הַחִטָּה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ טוֹבָה לִזְרִיעָה, אֲזַי הוּא נִרְקָב בָּאָרֶץ, מֵחֲמַת שֶׁאֵין לוֹ כֹּחַ הַצּוֹמֵחַ וְכֹחַ הַגּוֹדֵל. וֶאֱמוּנָה הִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אֶסְתֵּר ב):
"וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה", לְשׁוֹן גִּדּוּל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת ל"א): 'אֱמוּנָה זֶה סֵדֶר זְרָעִים'. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱמוּנָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת כֹּחַ הַגּוֹדֵל וְכֹחַ הַצּוֹמֵחַ, אֲזַי אֵין מַזִּיק לוֹ שׁוּם דָּבָר

"אמונה זה סדר זרעים". אחד הגורמים הראשיים שעומדים בדרכם של מחנכים לפנות מקום ולהשתלב בכוחות טבעיים של צמיחה – הוא חוסר אמונה. השאלה היסודית היא שאלת האמונה: האם אני מאמין שהכול כבר קיים? שתלמידיי מונעים מכוח צמיחה וגדילה טבעית שטבוע בהם? האם אני מאמין שהמציאות תנוע ותתפתח – גם בלעדיי?
איך עשויה להיראות עבודה חינוכית של בעל שדה? של רועה? אמונה בכוח גודל ובכוח צומח עשויה לאפשר לנו להשתלב – כעפר – בתהליך הצמיחה החינוכית שמתרחשת ממילא. השתלבות כזו כרוכה בהסכמה לוותר על המרכז, על בעלותנו על התהליך החינוכי. זה קורה מאליו. היסוד השני בחינוך מבוסס על הסכמה לעמוד ברקע, לדאוג – כמו גנן – לתנאים האקולוגיים והחקלאיים שנחוצים לצמיחה, ולהשתדל לא להפריע. מערכת השקיית מים, זיבול, תאורה. פעולות ויסות ואיזון רבות עשויות גם להביא מחנכים לעבודה קשה של ממש. יחד עם זאת, הן נושאות פרי כל עוד אנחנו זוכרים שהן מיועדות לאפשר לכוח צמיחה טבעי ולשאיפה כלפי מעלה להתבטא.
רבים חושבים שעל מנת להשפיע חינוכית, שעל מנת להיות כריזמטי – צריך להיות "יותר". יותר החלטי, יותר תיאטרלי, יותר דרמטי, יותר תקיף. לפנינו יש הצעה להיות פחות. ענווה, צנעה, הסטת תשומת הלב מעצמי – מתברר שיש בהן כוח משיכה. כמו עפר הארץ – מתברר שהן השורש של כוח המשיכה.
הדימויים החקלאיים של בעל שדה, של גנן, פותחים פתח גם לפעולות תקיפות וחותכות, שמרחיקות פגעים ונזקים מעל צמחי הגן. התודעה המרכזית היא שמעשה חינוכי כזה הוא חלק מפעולותיו של בעל שדה. והוא מרכיב חיוני המאפשר לכוחות הצמיחה לצאת אל הפועל.
חינוך שמשלב בין נתינת מקום ופינוי מקום לבין פעולות גינון אקטיביות מאחד בין ניגודים. חינוך שכזה, מכיר בכך שאין די בשהייה ובנתינת מקום וגם לא בעבודה קשה גרידא. חינוך שמאחד את הניגודיות הזו מציע "מכוונות", כלומר: למחנך יש כוונה, יעדים וחלום. לקראתם הוא הולך. יחד עם זאת, הוא נותר פתוח להפתעות, ומפנה שוב ושוב את עצמו, את לבו. מפנה מקום.