אלאור אזריה יוצא מהכלא, הגיע הזמן להסתכל קדימה

כמעט שנתיים חלפו מהיום שבו אלאור אזריה ירה במחבל שכוב על הקרקע ובלחיצה אחת על ההדק הפך מחייל אלמוני בחטיבת כפיר ל"חייל היורה" או ל"ילד של כולנו", שני כינויים שמבטאים את הקיטוב חסר התקדים שנוצר בעקבות הפרשה.

ב-24.3.16, שני מחבלים ביצעו פיגוע דקירה בעמדת צה"ל בתל רומיידה. השניים נורו, אחד נהרג והשני נפצע קשה ונותר שכוב על הקרקע, עד הרגע שבו אזריה הגיע למקום, ירה בראשו והרג אותו.

ב-21.2.17 נגזרו על אזריה 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי והורדה לדרגת טוראי. מאז הוגשו ערעורים ובקשות לחנינה.

ב-19.3.18 החליטה ועדת השחרורים הצבאית לנכות שליש מעונשו של אזריה והוא צפוי להשתחרר מהכלא ב-10 במאי השנה.

בשנתיים שחלפו מהיום שבו אזריה לחץ על ההדק, הרוחות לא מפסיקות לסעור והרגשות לא נרגעים לרגע. סיפורו של אזריה הוא רצף של טעויות שהביאו את החברה הישראלית לרמה חדשה של קיטוב.

הכדור שירה אזריה במחבל שכוב על הקרקע הוא ככל הנראה לא הכדור היחיד שירה אי פעם חייל במחבל מנוטרל, לרוע מזלו של אזריה הוא ירה במחבל בעיתוי לא נכון ובמקום הלא נכון וצולם בשעת מעשה. העיתוי, דקות ארוכות אחרי שהסתיים הפיגוע ותיעוד הירי החלו את כדור השלג שהפך אירוע שבקלות היה יכול להסתיים בלא כלום או בעונש של מבחינתו של אזריה, לדרמה שהעסיקה וממשיכה להעסיק מדינה שלמה ושגררה וממשיכה לגרור אותנו למקום רע מאוד.

אזריה הוא בחור צעיר ששגה, הוא לא רוצח שפעל בדם קר והוא גם לא גיבור. הוא צעיר שנהג באימפולסיביות מסוכנת שאין לה מקום עבור חייל נושא נשק שנמצא בשטח, אבל הוא גם קורבן, בעיקר של כל אלה שתפסו טרמפ על הפרשה ושדאגו להוסיף שמן למדורה, להלהיט את הרוחות ולזרוע הרס, כביכול בשמו של אזריה, אבל למעשה על חשבונו. את מחיר התהילה המפוקפקת של שרון גל, של פוליטיקאים תאבי כותרות, של הפרובוקטור המקצועי יורם שפטל ואחרים שילמו ומשלמים קודם כל אזריה ובני משפחתו, אבל גם אנחנו, כי שנתיים אחרי היום שבו אלאור אזריה ירה במחבל, אנחנו חברה מפולגת יותר ומשוסעת יותר, שנחצו בה קווים אדומים רבים מדי ושהאמון שלה במערכת המשפט, בצה"ל וברמטכ"ל נפגעו קשות.

בעוד חודש וחצי יצא אלאור אזריה מהכלא. בשבילו אני מקווה שהוא ומשפחתו יזכו לשוב לשקוע באנונימיות שממנה באו. עבור צה"ל הפרשה הזאת היא אולי הזדמנות לחדד נהלים ולחשב מסלול מחדש ועבור החברה הישראלית, זה הזמן ללקק את הפצעים ולמצוא דרך, אם אפשר, לגבור, לפחות חלקית, על המשבר הקשה הזה, כי גם אם לעולם לא נגיע להסכמה בסוגיית אזריה, עם הסכמה או בלעדיה, אנחנו חייבים להמשיך לחיות כאן יחד.