אסתר רוט שחמורוב בגמר האולימפי, 1976

כשמדברים על אירוע ששבר את תקרת הזכוכית של הספורט האולימפי בישראל, צריך לדבר על מה שעשתה שחמורוב במונטריאול. ארבע שני אחרי רצח י״א חללי מינכן, שגם מנע ממנה השתתפות בגמר האולימפי, ושנתיים אחרי שילדה, באה שחמורוב לריצת 100 מטר משוכות והשיגה את המטרה שהציבה לעצמה. על הדרך היא גם סיימה במקום השישי באולימפיאדה, ומי יודע מה היה קורה אם הספורט המזרח אירופי של אותם ימים היה קצת יותר נקי מחומרים אסורים. ללא ספק - נקודת המפנה של האתלטיקה הישראלית בפרט, והספורט האולימפי הישראל בכלל.

עד ל-1999, ישראל מעולם לא זכתה במדליה כלשהי באליפות העולם באתלטיקה. אברבוך היה ישראלי טרי, שעלה לארץ רק באותה שנה, וכבר היה ברור שהוא מעלה את הרף של האתלטיקה הישראלית. קפיצה של 5.80 הספיקה לו כדי להגיע למקום השלישי. אבל זה לא היה סוף דבר - אליפות אחת לאחר מכן, אברבוך השתדרג. הוא זכה במדליית הכסף ב-2001 עם קפיצה לגובה 5.85 מטר, מקדים את האלוף האולימפי מסידני ניקי הייסנברג בזכות יתרון בפסילות. עד היום הישג השיא הזה של האתלטיקה הישראלית לא נשבר, אלא רק השווה על ידי חנה קנייזבה מיננקו.

עם קצת יותר מזל, קונסטנטין מטוסביץ׳ היה נחשב כנראה לגדול האתלטים בהיסטוריה של ישראל. עם המזל שכן היה לו, אפילו סרטון אחד שלו לרופאה ביוטיוב קשה למצוא. הקופץ לגובה קבע בשנת 2000 באוסטרליה את תוצאת השנה בעולם, שהיוותה גם שיא ישראל (2.36), ונחשבת לאיכותית במיוחד גם 18 שנה אחר כך. הוא הגיע לאולימפיאדה בשיא המומנטום. הגשם הכבד ביום הגמר בסידני פגע לו מעט בביצועים, והוא סיים את התחרות עם גובה של 2.30 - בדיוק כמו הקופצים שסיימו במקומות השני, השלישי והרביעי. רק כמות הפסילות בדרך מנעה מישראל את המדלייה האולימפית הראשונה שלה במקצועות האתלטיקה. מאז, אף אחד אפילו לא התקרב.

30 שנים בדיוק חלפו מאז הטבח באולימפיאדת מינכן, אלכס אברבוך התייצב לתחרות הקפיצה במוט באליפות אירופה שנערכה באיצטדיון במינכן, ודאג שהתקווה תתנגן בו, בגרמניה. סגן אלוף עולם הוא כבר היה, אבל מדליית זהב, באליפות אירופה, בענף שבו הדומיננטיות האירופית היא חד משמעית? זה כבר היה משהו חדש עבור ישראל. ואם זה לא מספיק, כדי להוכיח עד כמה זה לא מקרי, באה מדליית זהב שנייה באליפות ארבע שנים לאחר מכן, בגטבורג. עד שתבוא לונה צ׳מטאי סלפטר ב-2018, אברבוך יהיה הישראלי היחיד שזכה בזהב באליפות אירופה.

שיא אישי, שיא ישראלי, מדליית כסף באירוע החשוב ביותר של עולם האתלטיקה - שרבים מחשיבים קשה יותר מאולימפיאדה. חנה קנייזבה מיננקו אמנם גדלה התחנכה וצמחה במערכת הספורט האוקראינית ואף הספיקה להגיע למקום הרביעי בלונדון 2012 כנציגתה, אבל מיד לאחר מכן עלתה לישראל, ושלוש שנים אחר כך השוותה את הישג השיא של אתלט ישראלי באליפויות עולם.

את קו הסיום חצתה לונה צ׳מטאי סלפטר כשידיה מונפות מעלה וחיוך ענק מרוח על פיה. כמה שניות אחריה הגיעה יריבתה ההולנדית, קרומינס, וקרסה מיד על הקרקע. סלפטר הנינוחה ניגשה לברך אותה על ההישג, כאילו זה עתה סיימה הליכת בוקר, ולא כאילו ניצחה בריצת 10,000 מטר בתחרות המטרה של העונה. למעשה, סלפטר דורסת את אירופה - וגם את ספר השיאים הישראלי - ועם התוצאה השנייה בטיבה השנה בעולם, לא מופרך להגיד שתילחם על מדליות גם באליפות העולם ובאולימפיאדה. ורק כדי להעצים את הסיפור - את כל הקריירה שלה התחילה הרצה האדירה הזו לא בקניה מולדתה, אלא כאן - בפארק בהרצליה, במקרה, רק בגיל 21. גם אם זו לא התוצאה הכי גדולה של אתלט ישראלי, זו לבטח אחת ההצלחות הכי מרשימות של המערכת הישראלית.

כשישראל עוד יכלה לספור את שנות קיומה על כף יד אחת ובקושי ידעה מה זה ״אתלטיקה ישראלית״, היה דוד טבק תופעה חד פעמית. הוא שיפר את שיאי ישראל פעם אחר פעם, יורד מ-10.8 שניות, ל-10.7, ל-10.6. באולימפיאדה הראשונה בה השתתפה משלחת ישראלית, הלסינקי 1952, הוא עשה משהו שאף אתלט ישראלי לא עשה אחריו, כשניצח בשני מקצי המוקדמות שלו, גם ב-100 מטר, וגם ב-200. הוא סיים במקום ה-21 הכללי ב-100 מטר וה-27 את ה-200,, ונחשב לאחד מהאתלטים פורצי הדרך בתולדות ישראל.

בראיון הזה ב״ערב חדש״ ב-1994 מוצג דני קרסנוב כ״אתלט הגדול ביותר של ישראל מאז אסתר רוט שחמורוב״, ולא לחינם. מעבר לכך שדחק את שיא ישראל בקפיצה במוט לגבהים חדשים (5.76 מטרים בזמנו), קרסנוב, שעלה לארץ ב-91׳, היה האתלט הגבר הראשון להגיע לגמר אולימפי, וגם הראשון משני המינים שעושה זאת מאז שחמורוב. רבים רואים בהישג שלו בברצלונה ככזה שסלל את הדרך לאתלטים הישראלים של הדור הבא, לרבות אלכס אברבוך, וגם קונסטנטין מאטוסביץ' ואחרים.