הכדורגלנים האפריקאים הגדולים בהיסטוריה

על הספסל: בוואליה קאלושה, סיידו קייטה, עמואל אמוניקה, חוסאם חסאן, סמי קופור, מוחמד אבוטריקה (בתמונה), לאחדר בלומי, תיאופילו אבגה (לא שמעתם? אשתדל לספר לכם עליו בהזדמנות), ג'רמי, תומאס אנקונו, ג'וזף אנטואן בל וברוס גרובלאר הגדול

גדול הכדורגלנים האלג'יראים ומי שעשה קריירה נהדרת הן באירופה והן בנבחרת וזכור בזכות כמה שערים משמעותיים, חשובים ויפים. הוא זכה עם אלג'יריה באליפות אפריקה ב-1990 (עשור קודם לכן הפסידה הנבחרת איתו בגמר), ושיחק בה בשני מונדיאלים - כשבין השאר הוא כובש שער ניצחון ב-1-2 ההיסטורי על גרמניה ב-1982 באחת ההפתעות הגדולות אי פעם. הוא גם היה כדורגלן השנה באפריקה ב-1987 בזכות ההצטיינות שלו בפורטו, כולל גמר האלופות הבלתי נשכח נגד באיירן מינכן בו בפיגור 1-0 כבש שער בעקב - מהשערים הזכורים ביותר; וגם בישל את שער הניצחון בגביע האלופות הראשון של פורטו.

"זה שנולד ביום השוק של נקוו" הוא משמעות שמו הפרטי של שחקן ההתקפה הגבוה והצנום, שעשה קריירה אדירה באירופה. אחד השחקנים היחידים שזכה בליגת האלופות, גביע אופ"א, אליפות אנגליה, גביע אנגלי ומדליית זהב אולימפית (וגם ירד ליגה עם אברהם גרנט בפורטסמות') - אבל גם אחד היחידים ברשימה שלא זכה באליפות אפריקה, בגלל כישלונות חוזרים ונשנים של ניגריה. מנגד, הוא זכה עם הנבחרת בזהב אולימפי ובאליפות העולם לנערים ושיחק עם הסופר איגלס בשלושה מונדיאלים. למרות גובהו ומבנה גופו (ואף בעיות לב), קאנו היה טכני בצורה מפתיעה, בעל חוש מיקום ומנהיג טבעי.

מבחינת טכניקה וכישרון, מדובר באחד השחקנים הגדולים של דורו. ג'יי ג'יי שיחק בפרמייר-ליג ובבונדסליגה, בליגה הצרפתית (פריז סן ז'רמן) ועוד, ויש לו שלל גביעים אך לא אליפות. הוא גם לא זכה בתואר כדורגלן השנה באפריקה (פעמיים סגן), אבל בנבחרת עשה דברים נפלאים. הוא היה מהכישרונות הצעירים בנבחרת שזכתה ב-1994 באליפות אפריקה וכמה חודשים אחר כך עשתה חיל במונדיאל בארה"ב; שיחק בשלושה מונדיאלים; הגיע לגמר אליפות אפריקה (הפסד בפנדלים) בשנת 2000; היה מלך שערי הטורניר של 2004, וזכה לא פחות משבע פעמים בתואר כדורגלן השנה של ניגריה, המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה.

הכי ותיק ברשימה ואולי לא מוכר לרבים, אבל מדובר בגדול שחקני מאלי בכל הזמנים וחלוץ אדיר בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים. כמה הוא היה גדול? מעבר לכך ששיחק בסט. אטיין, הטובה בקבוצות צרפת אז, והוביל אותה לשלוש אליפויות - כולל שני דאבלים; מעבר לעובדה שב-19 האליפוית הראשונות של יבשת אפריקה, מאלי הגיעה לטורניר הגמר פעם אחת (1972), בזכותו, ושם הגיעה עד לגמר; מעבר לכך שהיה כדורגלן השנה באפריקה ב-1970; הוא הכדורגלן האפריקאי הראשון - ואחד מהשניים היחידים - שזכה לקבל את אות מסדר הכבוד של פיפ"א.

הוא פרץ כבר בנבחרות הגילאים של גאנה - ב-2001, למשל, הוביל בן ה-18 את נבחרת הנוער לגמר גביע העולם בארגנטינה נגד המקומיים שזכו בתואר. אחרי שהתחיל בבאסטיה ועבר לליון, חוזר על ידי רבים אך נחת אצל ז'וזה מוריניו בצ'לסי, אלופת אנגליה הטרייה. בעשור הבא - למעט גיחה קצרה לריאל של מוריניו, עמו היו לו יחסים מיוחדים (וכינה אותו "אבא") - הוא הפך את מרכז השדה של צ'לסי לאימתני. אסיין היה בתקופתו מהקשרים הבולטים בעולם, זכה בתארים לא מעטים ואם לא פציעות (שמנעו ממנו גם את המונדיאל ב-2010, אחרי ששיחק ב-2006 ו-2014), היה כנראה גם זוכה בתואר שחקן השנה באפריקה - אותו לא השיג למרות חמש פעמים שעמד על הפודיום. 

מי שהתחיל כאח הצעיר של קולו והפך לאחד הקשרים הטובים בכדורגל המודרני חזר הקיץ לאולימפיאקוס, בה פרץ לפני תריסר שנים. אולי הוא פרימדונה מחוץ למגרש אבל שנים ארוכות במנצ'סטר סיטי וקודם לכן בברצלונה הוא היה קשר נהדר שגם זכה בתארים רבים בספרד, אנגליה ויוון. כאיש המרכזי של קישור הנבחרת הוא גם היה שותף בכיר לשלושה מונדיאלים, לאכזבות בשלבי ההכרעה באליפויות אפריקה אבל גם לזכייה בגביע ב-2015. על הדרך הוא גם זכה ארבע פעמים ברציפות - הישג חסר תקדים - בתואר שחקן השנה של היבשת (2011, 2012, 2013, 2014), ואפילו הבקיע במשחק ידידות נגד ישראל.

העובדה שעבדי אייו ידוע כעבדי פלה רק ממחישה כמה גדול היה הכוכב של גאנה. הוא היה שלוש פעמים ברציפות כדורגלן השנה של אפריקה (1991-2-3) כאשר עד אז אף אחד לא זכה אפילו פעמיים ברצף; שיחק בלא מעט קבוצות, לפני שהפך בסוף שנות השמונים - תחילת התשעים לאס של מארסיי והוביל אותה לשלוש אליפויות, גמר גביע האלופות וזכייה בעונה הראשונה של ליגת האלופות. עם הנבחרת הוא אמנם לא הגיע למונדיאל, אך זכה עימה באליפות אפריקה ב-1982 והגיע לגמר גם עשור אחר כך. קשר התקפי מחונן ו-ורסטילי, שהסתבך גם בשחיתות וששלושה מבניו הגיעו לנבחרת גאנה (שניים מהם, אנדרה וג'ונתן, עושים קריירות יפות באירופה).

הקריירה שלו נמשכה רבע מאה, הוא היה כדורגלן השנה באפריקה כבר ב-1976 ועשה קריירה יפה בקבוצות מקומיות, צרפתיות ובנבחרת, כולל השתתפות בגביע העולם ב-1982. אבל רק חזרתו לנבחרת לקראת מונדיאל 1990, בגיל 38 - בגלל התערבות אישית של חברו, נשיא קמרון פול ביאה - הפכה אותו לשם דבר ולאגדה. מילה היה הרוח החיה במסע המופלא של קמרון לרבע הגמר, ולא רק בגלל השערים וחגיגות הניצחון בריקודים ליד דגל הקרן אחריהן. הוא גם זכה בתואר שחקן השנה של אפריקה שוב באותה שנה, הפך ארבע שנים אחר כך לכובש המבוגר ביותר בהיסטוריה של גביעי העולם (בן 42) ואף נבחר לשחקן המאה העשרים ביבשת השחורה. אגדה.

ב-1995, כאשר פרס כדור הזהב הפך מאירופי לעולמי, היה וואה לאפריקאי הראשון שזכה בתואר. הוא עדיין האפריקאי היחיד שזכה בו. כמי שבא מליבריה, מדינה קטנה שהנבחרת שלה נחשבת נמושה, הוא לא היה יכול לסחוב אותה לבדו לטורנירים בינלאומיים. אבל ברמת הקבוצות הוא היה נהדר, ועשה קריירה אדירה עם פריז סן ז'רמן (אליפות, מלך שערי ליגת האלופות) וכמובן מילאן (שתי אליפויות). הוא היה מגדולי החלוצים של דורו, עם שילוב של טכניקה, כוח, מהירות ויכולת סיום, ומספיק להגיד שהוא תפס בהצלחה את מקומו של מרקו ואן באסטן ברוסונרי. בין השאר זכה שלוש פעמים התואר שחקן השנה באפריקה. היום, אגב, הוא נשיא ליבריה.

מבחינת תארים ושערים, אין מי שישתווה לאטו בין השחקנים האפריקאים. מלך שערי אליפות אפריקה בכל הזמנים (18, כולל שני טורנירים רצופים בהם היה מלך שערי הטורניר), פעמיים אלוף היבשת עם האריות הבלתי ניתנים להכנעה, שלושה תארי ליגת אלופות עם ברצלונה ואינטר ושלל תארים מקומיים. מי שהתחיל בריאל, שלא נתנה לו מספיק הזדמנויות, הפך במשך כל העשור שעבר - בהתחלה במאיורקה ואז בברסה ואינטר - לחלוץ קטלני ברמה הגבוהה ביותר (אבל הראה יכולת לשחק גם בתפקידים אחרים). מי שזכה ארבע פעמים בתואר כדורגלן השנה של אפריקה עדיין משחק היום, בגיל 37 (יש האומרים מעל 40), בקטאר.

בגללו פרישתו נעשה הדרוג הזה, אבל זו לא הסיבה שהוא במקום הראשון. הוא היה חלוץ ענק שפרץ יחסית מאוחר (חוזה מקצועני ראשון בגיל 21, קבוצה רצינית בגיל 23) והפך לאחד הטובים של דורו. החלוץ החזק והמהיר, עם משחק הראש והרגל הנפלאים ויכולת הסיום הפנומנלית, נבחר ב-2015 לגדול שחקני צ'לסי בכל הזמנים. זה קרה בזכות תשע שנים מופלאות בקבוצה, חלקן תחת אביו הרוחני ז'וזה מוריניו - בהן זכה בארבע אליפויות, שלל גביעים וכמובן ליגת האלופות; זה קרה בגלל שהוא היה גם שחקן של מאני טיים - 10 שערים ב-10 גמרים, בהם לקחה צ'לסי 10 תארים, כולל שער השיוויון נגד באיירן בגמר האלופות וגם הפנדל המכריע בדו-קרב מהנקודה.

זה עוד כלום לעומת מה שעשה בנבחרת. גם אם לא זכה איתה באליפות אפריקה (פרש ב-2014 לאחר שלושה מונדיאלים, הנבחרת רשמה אפס כאלה לפניו), והגביע הגיע שנה אחר כך לאחר אכזבות והפסדים בגמרים בתקופתו - הוא היה גדול שחקני חוף השנהב על המגרש ומחוצה לו. הוא איחד את הנבחרת בעיצומה של מלחמת אזרחים והמנהיגות שלו על המגרש ומחוצה לו, כמו גם התרומה לקהילה (למרות שמגיל צעיר גדל אצל דודו בצרפת), היתה דוגמא וסמל לרבים.

דרוגבה הוא מלך שערי הנבחרת בכל הזמנים, פעמיים שחקן השנה באפריקה (ועוד שש פעמים במקום שני או שלישי) ואישיות נערצת. לא פחות.