Best Album of 2016

החמישייה הזאת מלידס משאירה את הפוסט פאנק בחיים והאלבום השני שלהם שיצא באמצע מאי בא בדיוק בזמן והעביר איתי את רוב ימי האביב האפרוריים שעברו עלי.

אלבום מלא שנה לצמד הכי משוגע כרגע בבריטניה. הם הביאו לעמדת המפיק את מייק די מהביסטי בויז ופשוט הפציצו עם 13 רצועות פאנק שממשיכות להרעיש לי באוזניים עד היום.

תמיד תפסתי מ"The Walkman" די להקת פרווה, אבל הסולן המילטון לית'האוזר חזר השנה עם שיתוף פעולה מרענן עם המפיק רוסטאם באטמנגליג' וביחד הם הוציאו את האחד האלבומים המפתיעים של השנה.

אלבום ראשון לאנוני, הזמרת והיוצרת שמוכרת כמובן מגלגולה הקודם כאנתוני האגרטי, סולן להקת "אנתוני והג'ונסונס". הגרטי עבר בשנים האחרונות טיפול לשינוי מין וחזר בתור Anohni שהוציאה אלבום מיוחד – הול המלטף ביחד עם ביטים ומוזיקה שלא הייתי רגיל לשמוע ממנה בעבר.

אחד מהאמנים הגדולים בתולדות המוסיקה הלך לעולמו. הוא השאיר לכך סימנים מקדימים. אחד מהם היה האלבום הנפלא הזה שיצא חודש לפני מותו שעסק כולו סביב המוות והסוף הקרב. אחד מהקרובנות הגדולים ביותר של 2016.

הרכב ההיפ הופ האגדי חזר ב-2016 עם אלבום מיוחד ומפוצץ באורחים מסנופ דוג, ג'סטין הוקינס, החבר דיימון אלברן והאגדה דייויד ברן.

בשנתיים האחרונות הכח הנשי ברוק תופס את תשומת ליבי. זה התחיל עם קורטני ברנט בסוף השנה שעברה והגיע לשיא השנה עם אנג'ל אולסן שהוציאה את אחת האלבומים הכי יפים ששמעתי.

איגי גייס את ג'וש הומי שהביא איתו את דין פרטיטה מקווינז ומאט הלדרס מ"ארקטיק מאנקיז" – האלבום הכי טוב של איגי פופ לדעתי מאז American Caesar.

לאורך זמן נאבקו על אלבום השנה אצלי, אבל בשמיעות חוזרות, למרות שהם הוציאו את שיר השנה (הנ"ל), והאלבום עצמו די טוב, האלבומים הבאים ברשימה קצת יותר טובים. בכל מקרה אחד ההרכבים החמים והשווים ביותר. לארץ מישהו?

דונלד גלובר הנחית בדצמבר אלבום מפוצץ השפעות סול ואר נ' בי, ממה שהספקתי לשמוע ולהתרשם האלבום קרוב לשלמות. מי יודע אולי עוד כמה השמעות והוא היה מוצא את עצמו יותר גבוה ברשימה. גלובר בכלל עשה לעצמו שם השנה. ביחד עם האלבום הוא מככב וכותב בסדרה הכי טובה בטלוויזיה כרגע "אטלנטה".

היוצר הכי פורה באינדי האמריקאי סיפק השנה את אחד מאלבומי הגיטרות הכי טובים. סגל, שהוציא עד כה שמונה אלבומי סולו (התשיעי אגב אמור לצאת בשבועות הראשונים של 2017), הצליח ליצור אלבום רוק לו-פיי כמו שכתוב בספר. הצליל הנוייזי של הגיטרה הוא החוט המקשר בין השירים ולרגע לא נותן לאוזן רגע אחד של שעמום. אפשר להתווכח אם הכמות עולה על האיכות במקרה של סגל, אבל בכל הנוגע לאלבום של 2016, טיי סגל הוציא את אחד מאלבומיו הטובים ביותר.

בדומה לטיי סגל שבמקום העשירי, החבר'ה מניו יורק, מפציצים אותנו בממוצע באלבום בשנה מאז הוקמו ב-2010, והשנה, הם הגיעו עם אלבום חמישי ולדעתי הטוב ביותר שלהם עד כה. אם אתם רוצים לדעת איך אנשים גרים ב-2016 בניו יורק – אנדו סאבג' ואוסטין בראון, שני המובילים בהרכב, יובילו אתכם ברחובות מנהטן (חוץ משיר אחד שהם קופצים לברלין).

לפני 8 שנים הם היו במקום אחר, טרנר היה אז ילד מפוחד שלא מבין איך הוא הסולן של הלהקה הבריטית הכי גדולה, קיין היה קצת אחרי פירוק הלהקה שלו ותחילתה של קריירת סולו. מהשילוב הזה יצא אחד האלבומים הכי טובים של המילניום. השנה הם חזרו לאלבום שני – וכמו שהשם של האלבום מרמז – זה בערך מה שציפינו. טרנר כבר התרגל למעמדו ואימץ את פוזת הכוכב רוק וקיין אחריו. בשמיעה הראשונה הייתה אכזבה ענקית, האימג' השתלט עליהם יותר מדי חשבתי, אבל אז לאט לאט הכל התחיל להתחבר - מה לעשות שהשניים פשוט יודעים לכתוב שירים? השניים הוציאו לקראת סוף השנה אי.פי עם גרסאות כיסוי ללאונרד כהן, דה פול ועוד כמה מהדברים שללא ספק השפיעו על האלבום.

מיצקי הגיעה אליי במפתיע בתחילת השנה. אמנם "פיוברטי 2" הוא אלבומה הרביעי, אבל איכשהו הצלחתי לפספס אותה. האלבום הזה הצליח לטלטל ולגרום לי להרגיש כמו החבר הכי טוב מיצקי. בכלל אני יכול להגיד שהוא שימש תרופת הרגעה ברגעים מסוימים. עננת הדיכאון מלווה את האלבום לכל אורכו ומביא את כל הנושאים והבעיות שאנחנו מתמודדים איתם גם אחרי "גיל ההתבגרות" המוכר. מיצקי מצליחה לתאר במדויק מה היא מרגישה ומה הייתה רוצה להרגיש. בפברואר היא מגיעה לבארבי תל אביב, אני אהיה שם להגיד לה תודה.

השנה 2016 תיזכר כנראה לעולם כשנת הדיכאון והעצב. ניק קייב תרם לשנה הזו את אחד מאלבומי הזיכרון, הפרידה והאבל הגדולים ביותר שאני שמעתי. ביולי 2015, בנו של ניק קייב, ארתור, מצא את מותו בצורה טארגית למדי שנפל מצוק בחופי ברייטון באנגליה. את כל הכאב, הצער והכעס, הצליח ניק קייב להכניס לארבעים דקות קורעות לב. עבור השקת האלבום יצא סרט דוקומנטרי ברחבי העולם שליווה את הקלטת האלבום, ועטף את האלבום במלנכוליה נוספת.

לפני שנתיים גיליתי את ההיפ הופ. כן זאת הייתה התעוררות מאוחרת, אבל הסרתי כמה מחסומים פסיכולוגיים וגיליתי אמנים כמו RTJ, YG, פרדי גיבס, סקולבוי קיו וינס סטייפלס וכמובן קנדריק. ב-2016 המגמה המשיכה עם כמה מהדברים הכי טובים שהיה אפשר להציע, הבולט הגיע מהמפיק והבחור המאוד מאוד מוכשר ברנדון פאק אנדרסון שהוציא אלבום שני שעירבב בהצלחה בין היפ הופ, אר נ' בי, סול ופ'אנק ומילא את תחילת השנה בסקסיות בלתי ניתנת לעצירה. בכלל בשנה שפרינס עזב אותנו, אפשר היה להרגיש את ההשפעה העצומה שלו כמעט בכל אלבום בז'אנר. פאאק הוציא בהמשך השנה ביחד עם המפיק Knxwledg אלבום תחת השם "NxWorries" " שהמשיך את הקו ולדעתי מציב את אנדרסון פאאק בשורה הראשונה של המפיקים של היום.

נואל גאלגר די צודק שהביקורות תמיד לצד רדיוהד, כמעט כל דבר שתום יורק וג'וני גרינווד יוציאו – ביקורת חמה מובטחת. להקה בסודר גודל כמו של רדיוהד שלזכותה כל כך הרבה רגעים יפים בקריירה הרוויחה את זה די ביושר, אז אי אפשר להאשים מעריצים ומבקרים כאחד, כשברגע שהלהקה החלה להיעלם מהרשת באמצע השנה, והבנו שאלבום קרב ובא, ההתרגשות הייתה בשיאה. רדיוהד חזרו לעצמם אחרי אלבום די בינוני מ-2012 שאיכזב הרבה אנשים. כל מה שציפיתי וקיוויתי מאלבום חדש של רדיוהד – קיבלתי. סיפור הפרידה של תום יורק מזוגתו ואם ילדיו אחרי 23 שנה מורגש ו, ועכשיו אחרי מותה, אולי העוצמה של האלבום אף תגדל. (כולל אותי). רדיוהד כנראה תישאר אחת הלהקות הגדולות בכל הזמנים, עכשיו רק יש לצפות שהם יכבדו אותנו בהופעה בתל אביב אחרי 16 שנה. תפעילו קשרים.

ב-2012 הניו-יורקים החביבים האלה נתפסו מתחת לראדר שלי עם האלבום Bend Beyond, להפתעתי גיליתי שזה היה אלבום השביעי כבר. לך תתחיל עכשיו להדביק את הפער. אז ניסיתי לדלות מפה שיר, משם שיר, בלי באמת להתעמק יותר מדי. לפני שנתיים הם הוציאו אלבום מעולה אבל גם הוא לא השאיר אצלי חותם יותר מדי גדול עד שהגיע הדבר הזה באפריל השנה. הסולן וכותב השירים ג'רמי ארל הצליח לשלב בצורה כמעט מושלמת בין החספוס של האלבומים הראשונים שלהם לבין הצליל החד והחם של האלבומים המאוחרים. פולק פסיכדלי בשיאו.

דייויד בואי מת. כמעט שנה אחרי ועדיין צירוף המילים האלה לא מתחבר לי. כי הרי זה בואי, הוא תמיד פה, גם שהוא לוקח הפסקה של עשר שנים, זיגי נמצא שם תמיד. שלוש שנים אחרי אלבום הקאמבק הגאוני The Next Day, בואי חזר לפעול במרץ ואני לתומי חשבתי שהוא חזר לתמיד. יומיים אחרי הוצאת האלבום ויומהולדתו ה-69, הלך לעולמו והתחיל את השנה הנוראית שבה הלכו מהעולם הזה כמה מהאנשים האהובים ביותר. אבל דייויד בואי יש אחד והוא הכי גדול, ואת החלל שהוא השאיר בלב לא ניתן למלא. אז אתה בעצם מבין – הוא עשה זאת שוב. מוזיקלית האלבום הוא אחד משיאי הקריירה של בואי ומדלג בין מוזיקה ניסיונית על גבול האמביינט לצד מלודיות שרק בואי יודע לכתוב. תמיד מקדים את זמנו, מפתיע, לא רגיל. מהרגע הראשון "בלקסטאר" מתעסק במוות ופרידה, הדוכס מסכם את חייו ואנחנו אפילו לא מבינים את זה. כמובן שההקשר של האלבום עם המוות של בואי מעצים את האלבום ונותן לו נקודת מבט אחרת, אבל לצערי אי אפשר שלא לחבר את האחד בשני – כי לזה המשורר התכוון. בואי בטח מחייך מהגן עדן שהוא נמצא בו ויודע שהוא עשה זאת שוב.

אז נכון, אולי אני מגזים, אולי יצאו אלבומים יותר טובים השנה, אבל בשבילי האלבום הזה של ויל טולדו לחץ על כל הכפתורים הנכונים. למי שלא מכיר מדובר בפרויקט של טולדו בן ה-24 שהתחיל להקליט שירים במושב האחורי של האוטו המשפחתי לפני כשש שנים (מכאן שם הלהקה). אחרי 11 אלבומים שיצאו רק בבנדקאמפ חתם בלייבל הגדול Matador. בשנה שעברה יצא אלבום שמאגד את רגעי השיא מאלבומי העבר. למעשה ואיך שאני רואה את זה מדובר באלבום הראשון האמיתי ואין ספק שהוא אחד מאלבומי הבכורה הכי טובים ששמעתי. ההשפעות של הסטרוקס, פייבמנט, מודסט מאוס ועוד להקות מהניינטיז ותחילת המילניום מורגשות היטב, וטולדו נותן את השנינות והחדות שלו ומצליח להישמע רענן ומיוחד. המילים שלו מתארות את המאבק היומי על מה זה להיות מבוגר ולאן ואיך להתקדם אם זה בזוגיות או בקריירה ובכלל. כמו שכתבתי, האלבום הזה לא מושלם בשום צורה, הוא פשוט הגיע אלי בזמן הנכון ובמקום הנכון ולכן הוא ה-אחד שאני אקח לשנה הבאה. כנראה שהרוק לא מת אחרי הכל.