את זה ההורים שלנו לא רצו שנראה

אחח, הניינטיז.
אחח, ערוץ הילדים.

שני דברים שהולכים ביחד כמעט תמיד, לפחות בדור שלנו. כמובן שאם הייתם הילדים שהיו ללא כבלים והתבאסו בכל יום מחדש, היה לכם גם קצת ערוץ 11 - שאני מודה, יצא לנו לפזול לכיוונו איזה פעם או פעמיים. האלעד הנוסטלגי שבי (על מי אני עובד, זה לא חלק ממני, זה אני) החליט לקום ולעשות מאמר על סדרות נוסטלגיות - אבל לא הקלאסיות שכולנו ראינו. יותר על אלו שלא היו מיועדות לגילאים שלנו, שלא הבנו ממש מה קורה בהן ובכלל בנות זה איכסה ובטח ובטח נשיקות ולא רציתי לראות את זה בכלל השלט נלחץ בטעות לא אמא אל תעבירי כבר נכנסתי לאווירה.

בברלי הילס 90210: באמת חשבתם שאני אתחיל ממשהו אחר? מודה, בחיים לא ראיתי אפילו פרק. אני כן יודע את השמות של הדמויות ועד היום אני אוהב את החיקוי של עודד מנשה לראקל וולש. אבל מה לעשות, זאת ה-סדרה האולטימטיבית כשמדובר בסדרה לבני נוער ששודרה בערוץ לילדים שלא כל כך הבינו מי המציא את המילה אהבה שהיא אחלה קליף האנגר. ועוד מדובר בגרסא מאוד מאוד רגועה ביחס למה שגילינו במציאות של כמה שנים אחרי - כי בהוליווד אין חצ'קונים, הורמונים משתוללים ופוסטינור.

תיכון סוויט וואלי: סיפור קלאסי - לא סבלתי את זה בהתחלה (20 שנה אחרי, איך יכלתי לשנוא סדרה על תאומות בלונדיניות?), איכשהו יצא לי לראות פרק, ומשם התמכרתי. אני לא אשכח את הפרק שבו היה קרב כנופיות, שמעולם לא ידעתי מה קרה בסופו כי למחרת אמא שלי לקחה אותי איתה לסידורים. מה שאני כן יודע זה שהפתיח עצמו הוא שיר ממש קליט עם וידאו ממש ממש קיטשי ונוסחתי, אבל בסדר, סלחתי.

נישואים פלוס: אהבתי אז, אוהב עוד יותר היום. כן, לא הבנו אפילו עשירית מהבדיחות, אבל לפני כמה שנים עשיתי לעצמי טובה וראיתי את כל הפרקים והתאהבתי. סדרה מדהימה, עוקצת, חדשנית לזמנה ורלוונטית גם היום. פרט טריוויה: אחד הדברים שהכי העציבו אותי היה לראות את אד אוניל בתור אדם זקן ב"משפחה מודרנית" ולהבין שהזמן לא פוסח על השחקנים האהובים עלייך - גם הם שיחקו בתור האב הרוחני שלך.

בגוף ראשון: אני לא זוכר יותר מדי מה היה חוץ מהעלילה הראשית, כמה דמויות והעובדה שהייתה אנימציה ששולבה בכל פרק. מה צריך יותר מזה? סדרה כיפית וקלילה שהתאימה במיוחד לאלעד פרג'ון של אז שפשוט אהב כל דבר מונפש (לא כזה שונה מהיום) והתמכר בקלות.

תיכון הלבבות השבורים: האמת, לא ראיתי. אבל איזה באסה להיות אחות שם.

מלרוז פלייס: שודרה בכלל בערוץ 3 המיתולוגי ואמא שלי ראתה את זה, אבל היי - הפרק בסיינפלד שדן בנושא משובח (כרגיל).

הצגה שניה: לא באמת תוכנית אלא רצועת שידור, אבל אחת בלתי נשכחת - נגמר הכיף, עכשיו נכנסים לסרטים ישנים בשחור לבן שאז נראו כמו הדבר הכי משעמם בעולם. מה שהפך אותה לאייקונית היה הפתיח המעולה שנחרט טוב בראש. פיקשן או!

הצלצול הגואל: סדרה כיפית וקלילה שלא התיישנה טוב. גם ככה היחיד שעוד שומעים עליו משם זה סקריץ', שיככב באיזו חלטורה בצהובון בכל שנתיים עגולות.

8 סדרות שהן רק דגימה משלל סדרות שגדלנו עליהן, גם אם לא באמת צפינו בהן. בתכלס? טוב שידענו שהן לא בשבילנו - כי בסופו של דבר הדברים הללו הם חלק מהילדות ואפילו מגיל ההתבגרות. בניגוד לסדרות הנוסטלגיות הקלאסיות שיועדו לילדים - כאן כנראה תהנו מלא מעט פרקים גם כשאתם כבר בוגרים (לפחות פיזית). אז בפעם הבאה שאתם רואים שהשעון מציג את השעה 22:00, עשו לעצמכם טובה ותעברו למוד שחור לבן קלאסי, כי ניינטיז זה לא זמן, זה מוד בנפש.