8 דברים ש-WWE צריכים לעשות על מנת להחזיר את אמון הצופים

WWE שמו את כל הצ'יפים על רומן ריינס כיורשו של ג'ון סינה בתור הכוכב החדש של הארגון. הבעיה: הקהל לא ממש אהב את המהלך והחל למחות במופעי החברה. הפתרון הוא די פשוט: כשהחיסרון ב'היל' (איש רע בעלילה) כל כך מורגש, ויש לכם בחור עם לוק כזה שהקהל לא קיבל בתור בייבי פייס (הבחור הטוב והמרגש), תנו לו להיות קצת מניאק ואולי גם תצילו לו את הקריירה.

סגמנט בזירה, פרסומות, קרב ראשון, יציאה לפרסומות, חזרה לקרב, פרסומות ו... הבנתם את המסר. הרייטינג של תכנית הדגל RAW ירד בארצות הברית לשיא שלילי מאז 1997 (מתחת ל-3 מיליון צופים). גם למערית הממוצע קשה מאוד לעקוב אחרי המריחות שנעשות במהלך כל שבוע ובסופו של דבר כל צפייה מסתכמת דרך הקלטת הפרק והעברה קדימה של רוב החלקים הלא מעניינים. שעה וחצי של תכנית תהיה הרבה יותר קליטה, תשאיר את הצופה על המסך ותמנע מערכונים מיותרים.

בתקופה שבה כל כך הרבה מתאבקים בכירים סובלים מפציעות, זה הזמן לרענן את המוצר. דולף זיגלר יכול לגנוב את ההצגה בכל רגע נתון. קווין אואנס מוסיף הרבה וסוחף אחריו חלק ניכר מהקהל. היי, אפילו בריי ווייאט צריך דחיפה (מתי ראינו אותו קורא תיגר על אליפות ה-WWE? הגיע הזמן). ווייד בארת', ההוא שפרץ עם 'נקסוס' יכול להיות כוכב על. למה מחכים שם בדיוק?

הזכייה של שיימוס באליפות ה-WWE הצביעה על הפחד של אנשי הארגון לקחת סיכונים, כאלה שהפכו אותו לכל כך אהוב. במקום לעשות טוויסט עם אמברוז או ריינס, הלכו על האופציה הקלה וששיאו היה ב-2009 בתור האלוף החדש.

חייבים לזכור שהימים הטובים של WWE היו כשסטיב אוסטין חבר לווינס מקמהן, שאנדרטייקר הפך להיות שטן אי שם ב-1999 ואם ללכת לשנים האחרונות, מתאבקים כמו CM פאנק ואדג' היממו את כולם משום מקום עם מהלכי תסריט גאוניים. והיום? כבר אמרנו, שיימוס הוא אלוף ה-WWE.

הקהל בעידן הנוכחי של WWE מביע את דעתו בכל רגע נתון מסביב לזירה ועד לרשתות החברתיות, מה שגורם לתהייה גדולה יותר בנוגע להחלטות הארגון. אם לא אוהבים את סינה, נסו להפוך אותו ל'היל'. אם ב-2014 אהבו את הדמות הקשוחה של ריינס, למה הפכתם אותה לגיבור על לילדים בלבד? וגם דניאל בריאן נכנס לסיפור, ומיותר לפרט מדוע. הקהל משלם את הכסף, הוא בא לראות בידור ויותר חשוב - לצאת מרוצה. תנו לו, ככה כולם ירוויחו.

בכל תקופת שפל או לחילופין אירוע גדול שמתקרב ב-WWE חוזרת על עצמה בשנים האחרונות תופעה מוכרת: השבת כוכבי העבר על חשבון המתאבקים הפעילים. פתאום אנחנו רואים את דה רוק, ברוק לסנר, אנדרטייקר וחבריהם הקשישים נכנסים לזירה ומרביצים מכות. אחלה, מצוין, אבל למה על חשבון המתאבקים שנמצאים 320 ימים בשנה בדרכים? אין שום בעיה בנתינת כבוד לאגדות העבר, אבל מכאן ועד להצבתם בקרבות המרכזיים של רסלמניה יש דרך ארוכה, במיוחד אם זה על חשבון הסגל הקיים. אפשר לספור על יד אחת את האירועים המרכזיים (הקרב המסיים) ברסלמניה שבהם שותפו כשרונות חדשים. בשנים האחרונות ראינו הרבה ג'ון סינה, עוד קצת דה רוק ובעיקר את אותם שמות. איפה לוחצים על ריפרש?

מהפכת הדיוות הוכרזה ב-2015 על ידי לא פחות מסטפני מקמהן, הבת של. מתאבקות מ-NXT עלו לבוגרות והחלו לתת שואו. בעצם, לא ממש שואו אלא יותר מילוי חלקים מתים במופע. הדיוות של היום הן בהחלט דיוות ופחות מתאבקות. אם נלך לעשור הקודם ונראה את ליטה וטריש סטראטוש שוברות שולחנות וכסאות אחת על השנייה, נבין היטב שהקרב בין ניקי בלה לשארלוט ב-2015 היה צריך לקבל כוכב אחד בדירוג.

אין עליהם, באמת שאין. האחד מתאבק חסר רחמים ואלוף UFC בדימוס שבכל קרב שלו אתה מרגיש את העצמות של היריב נשברות למרות העובדה שמדובר במהלכים ידועים מראש. השני הוא גאון טלוויזיוני. כשהוא מדבר אתה שותק, מקשיב, אוהב את הפואנטה ומריץ לאחור בשביל לשמוע שוב. ברוק לסנר ופול היימן הם הדבר הכי חם ב-WWE בשנתיים האחרונות על אף היותם עובדים במשרה חלקית שמתוקצבים למספר הופעות בודדות בשנה. אבל זה מה שעובד: מתאבק שנראה כמו הענק הירוק (רק שהוא לבן במקרה הזה) ואמרגן שמדבר על כמה המתאבק שלו הוא הדבר הכי טוב בעולם.