חנויות תקליטים בישראל של שנות ה-90

החנות שהוקמה בירושלים ובשיאה היו לה 15 סניפים ברחבי הארץ. החנות התמחתה ביבוא מקביל של מוזיקה מחו"ל, מה שהוזיל מאוד את הדיסקים שהיא מכרה, ביחס למקובל בשוק. הרשת קרסה לאחר התרחבות מהירה מדי באמצע שנות התשעים.

הרשת האמריקאית נכנסה, באמצע הניינטיז, בקול תרועה לשוק הישראלי, עם סניף הדגל בבניין האופרה בתל אביב. הרשת המשיכה לפעול בישראל גם אחרי שהיא נסגרה בארצות הברית, תחת זכיין מקומי. הסניף האחרון ברעננה נסגר לפני שלוש שנים.

חנות המוזיקה שעשתה מהפך בתחום הדיג'יים בישראל, כחנות שמייצגת את הדי.אם.סי - איגוד התקליטנים הבינלאומי בישראל. איי.אם.פי ייבאה מקסי סינגלים, ארגנה תחרויות דיג'יים, ובניינטיז, כשלחנות סניפים בירושלים, תל אביב ורמת גן, התפתחה גם לחברת תקליטים. בין החתמותיה הראשונות של איי.אם.פי היו עופר ניסים ודנה אינטרנשיונל.

החנות שהחלה דרכה כ"התקליט" בחיפה, התרחבה לסניפים בירושלים ובתל אביב. החנות התמחתה בייבוא מחו"ל, בעיקר מבריטניה, של מוזיקה אלטרנטיבית. מוכרי החנות בתל אביב נודעו באותה תקופה כספקי המוזיקה של תחנת הרדיו "צהל-2", מה שהפך את החנות למוקד עליה לרגל של חובבי מוסיקת השוליים.

החנות מרחוב שינקין נודעה, בניינטיז, בעיקר בגלל הגישה האליטיסטית של מוכריה, שהתייחסו לקונים, לא משנה מה הטעם שלהם, בצורה מתנשאת. מסתבר שהישראלים היו חולים על הגישה הזאת, מה שעזר ל"אוזן" להתרחב לחנויות לג'אז, מוזיקה קלאסית, מוסיקת עולם וגם לסניפים בחיפה, רעננה וירושלים. כיום החנות ממשיכה לפעול בתל אביב ובחיפה.

הרשת ששברה את השוק. הגישה העסקית של סופר זאוס היתה להרוויח פחות על כל דיסק שהם מוכרים, מה שגרם לדיסקים אצלם להיות זולים משמעותית מבחנויות אחרות. עם חנויות מצליחות ליד הדיזנגוף סנטר, בתחנה המרכזית בתל אביב וקניון איילון, היה נראה שהשיטה עובדת להם יופי. בטווח הארוך, התברר שתמחור נמוך לדיסק לא הספיק כדי להחזיק את החנויות והרשת קרסה.

החנות שפעלה ברחוב אבן גבירול פינת קפלן, התבססה על הייבוא של חברת "גונג" שהיתה ממוקמת בקרבתה. בזכות "גונג", דיסקוס היתה מקור מעולה למוזיקה אלקטרונית, שפרחה בעולם, אבל בישראל לא יובאה עדיין בצורה מסודרת על ידי חברות התקליטים המקומיות. החנות היתה מעוצבת כמו צינור, כשהדיסקים היו מעל ראשי הלקוחות. איגי וקסמן היתה בין צוות המוכרים שם, באחת החנויות האופנתיות שפעלו בארץ.

ג'ינג'י מבת-ים היא אגדה ישראלית שכל תקליטן ישראלי שמע עליה. החנות, בבעלותו של הצלם ישראל "ג'ינג'י" פיכמן, היתה מהחלוצות בתחום ייבוא תקליט ה-12 אינץ' לתקליטנים בשלהי שנות השמונים. עם בוא הניינטיז, ג'ינג'י התרחבה להאוס ולטראנס, החנות הראשונה בישראל שמביאה מוזיקה בסגנון החדשני.

לא רק בתל אביב, חיפה וירושלים היו חנויות תקליטים, בכל עיר בישראל, גם בערים הקטנות, היו לפחות 2-3 כאלו. אחת החנויות המיתולוגיות היתה "כנפיים" בחדרה. החנות החלה לפעול בשנות השבעים ועבדה עמוק לתוך הניינטיז, כשמנהלים אותה האחים פיקלר. אחד האחים, אלון פיקלר, הפך למנהל המחלקה הבין לאומית של חברת התקליטים אן.אם.סי בסוף שנות התשעים, ממשיך את דרכם של רבים שעשו את המעבר מעבודה בחנויות, לאנשי חברות תקליטים.

עוד חנות מיתולוגית, שלא מאיזור המרכז, היא "מרכז התקליט" מקרית ביאליק. החנות הוקמה ב-1975 כשהסיפור המיתולוגי לגביה הוא שבצהרי יום שישי אחד בשנות השבעים, נמכרו בחנות כ-500 עותקים של פסקול "שגעון המוזיקה" של הביג'יז. החנות מכרה כל כך הרבה עותקים מהאלבום, שחברת התקליטים לא הספיקה להדפיס מספיק עטיפות, כך שאנשים קנו את התקליט ובאו לקחת את העטיפה אחרי כמה ימים. 41 שנים אחרי הקמתה, החנות עברה את המעבר ממכירת תקליטים, לקלטות, לדיסקים ולאחרונה שוב לתקליטים, כשהיא עדיין פעילה בהצלחה. הצילום, של שקית החנות מ-1980, באדיבות איל לוי מ"מרכז התקליט".

אחת החנויות המיתולוגיות של תל אביב, שבשיאה היו לה שני סניפים - בשינקין וליד קולנוע "מתמיד". בשנות השמונים החנות היתה מהראשונות בארץ לייבא מקסי סינגלים וההיצע שם היה יוצא דופן. למרות שהחנות המשיכה לפעול עד סוף שנות התשעים, בניינטיז היא איבדה מיוקרתה.

רשת חנויות ארצית שהיתה חזקה בעיקר בקניונים ובאיזור השרון. חברת התקליטים הליקון החזיקה אחוזים בבעלות שלה. בתחילת שנות האלפיים הרשת נמכרה לסטימצקי, שממשיכה להשתמש במותג הזה.

לפני ההורדות והצרובים, אנשים היו בעיקר מקליטים דיסקים לקלטות. כמה חנויות עלו על השטיק הזה והן היו מציעות את הדיסקים שבחנות גם להשכרה. "שיא דיסק" מירושלים היא דוגמה לכך. זה היה פשוט. אנשים משכירים דיסק ללילה, מקליטים לקלטת ויום אחרי זה מחזירים. חוקי, אבל מסריח.

חנות שהיתה מטר מכיכר דיזינגוף ושהתמחתה בסינגלים. בעל הבית צ'רלי היה מהמומחים הגדולים לתחום בארץ, והוא נהג לייבא סינגלים לפני שהם היו הופכים ללהיטים. כמקור ללהיטים, צ'רלי היה תורם הרבה סינגלים לשדרני הרדיו השונים ברשת ג' ובגלי צהל, שנתנו לו קרדיט בשידור, תמורת פרסום החנות.

דיסקו-טון פעלה ברחוב דיזנגוף 95. מעבר לכביש, בדיזנגוף 94, פעלה המתחרה שלה - מודוס - שמכרה תקליטים, מקסי סינגלים וציוד לתקליטנים. כל איזור כיכר דיזנגוף היה מלא בחנויות תקליטים, כשבדיזנגוף 91 פעלה פיקדילי, מולה פעלה חנות היד שניה קדמת עדן, ברחוב פינסקר 41 היתה בית התקליט, ליד דיזנגוף סנטר היתה סופר זאוס ובתוך הסנטר עצמו - דיסק סנטר. חובבי המוזיקה היו קופצים מחנות לחנות, באיזור שנחשב למרכז קניות המוזיקה הארצי.

באמצע הניינטיז האנשים ממועדון "האומן 17" ניסו לשחזר את הקונספט שהיה נפוץ באותה תקופה באירופה - מועדונים שמקימים גם חנויות לדיג'יים. הניסיון לעשות את זה במרכז ירושלים אמנם היה חלוצי, אך הוא נחל כשלון חרוץ.

ב-1986, כשדיסקים החלו להמכר בעולם, אבל עדיין לא כל כך בישראל, דיסק סנטר נפתחה בדיזנגוף סנטר, כחנות הראשונה שמחזיקה את המוצר ורק אותו. למרות שרק לישראלים מעטים היו מכשירי קומפקט דיסק, החנות היתה להיסטריה והפכה לחנות הדגל של הפורמט בניינטיז. החנות התרחבה לעוד חנות למוזיקה קלאסית ולסניף בתחנה המרכזית, כשבשנות התשעים גם ביקרו אותה לא מעט כוכבים מחו"ל, ביניהם מייקל ג'קסון ותום יורק מרדיוהד (בתמונה, באדיבות "דיסק סנטר"), שהתראיין בחנות לערוץ 2. החנות פועלת בהצלחה גם היום.

ב-1988, שנה אחרי שנפתחה האוזן השלישית, נפתחה המתחרה הגדולה שלה בתחום היד שניה, החור בשחור, ברחוב שלמה המלך. התחרות בין החנויות היתה עזה ו"החור" אף פתחו סניף מתחרה, ממש ליד האוזן, ברחוב בעלי המלאכה. "החור", כמו האוזן, ממשיכה להתקיים גם היום.

גם בירושלים היתה פריחה בתחום חנויות היד שניה, כשבתחילת העשור נפתחה שם מחוץ למסגרת ובהמשך העשור פגשנו את מציצים, בלנס ופרוזאק.

עוד חנות מיתולוגית לדיג'יים, מרחוב שינקין, שהחלה לפעול באמצע הניינטיז. קרמבו, החנות, היתה חלק מחברה גדולה שטיפלה בכל מה שקשור לדיג'יים, מסיבות ומוזיקה. הם ניהלו תקליטנים, הרימו ליינים, אירועי ענק כמו הלאב פארייד, חברת תקליטים (שהד ארצי לקחה עליה את חסותה) וכאמור גם חנות. הקומה הראשונה של החנות הוקדשה בעיקר לדיסקים של מוזיקה אלקטרונית ובשניה היו בעיקר תקליטי 12 אינץ'. בין הדיסקים והתקליטים החנות היתה מוצפת בפלאיירים למסיבות ואם רצית לדעת מה קורה בתל אביב, זה היה המקום לבדוק.

במהלך שנות התשעים קמו כמה מהחנויות שצמחו להיות נותנות הטון מבחינת מכירות המוזיקה בשנות ה-2000. דיסק קלאב הוקמה בפתח תקווה בשנת 94', אבל היו אלו הסניפים האילתיים של החנות, עם המבצעים המטורפים שלהם, שפרסמו את הרשת בקרב הישראלים. התו השמיני הוקמה ברחוב שמאי בירושלים והתפתחה לחברת תקליטים שהחתימה אמנים כמו אריק איינשטיין והדג נחש וגם לרשת ארצית עם חנות דגל בדיוטי פרי. מוזיקה נטו התל אביבית התפרסמה בעיקר בזכות הסניף שלה בלונדון מיניסטור, שם צויינו חגיגות הרקורד סטור דיי לראשונה בישראל. כיום מוזיקה נטו קיימת רק כחנות אינטרנטית.

נכון שהערים הגדולות נתנו את הטון בנוגע לכל מה שקשור לחנויות מוזיקה, אבל אלו לא היו רק נחלתן. בכל הארץ היו מאות חנויות תקליטים. מקרית שמונה ועד אילת, אפילו ליד הווימפי בכפר סבא היתה אחת... כל חנות כזאת היתה מקום תרבותי מקסים, עם קהילה, עניין ואוצרות, מקומות שמהם אנשים יצאו עם המוזיקה שכולנו שמענו.