בכל תיכון בשיעורי ההיסטוריה לומדים התלמידים על מלחמת העצמאות, כיצד החלה מיד לאחר תכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם, וכיצדאנחנו נלחמנו בגבורה וניצחנו בה, יחידים מול רבים. אך יש זווית אחת שאף אחד לא ידבר עליה ...

בשיעורי ההיסטוריה בתיכון לומדים התלמידים על מלחמת העצמאות, כיצד החלה מיד לאחר תכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם, על קרבות גבורה שהתרחשו בה, על מעטים מול רבים. בחלק מהם מדברים על הנשים שלחמו במלחמה זו. אך יש זווית אחת שאף אחד לא מדבר עליה, ורובנו לא שמענו עליה כלל - והיא של שבויות מלחמה זו.

96 נשים נפלו בשבי המצרי, הסורי והירדני במלחמת העצמאות, בשעה שהשתתפו בהגנה על המדינה כחובשות, קשריות ושומרות. חלקן היו ניצולות שואה, שעלו זמן קצר לפני כן לארץ, חלקן היו אימהות ורובן היו מהמגזר הציוני-דתי. סיפור השבי שלהן, המתואר במאמר שפורסם בכתב העת "נשים" ב-2018, שכתבה פרופסור לילך רוזנברג פרידמן, ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכיאולוגיה באוניברסיטת בר אילן, מרתק ועוצר נשימה.

מדינת ישראל שהוקמה בשנת 1948 היא המדינה הראשונה שהטילה מראשיתה חובת גיוס של נשים לצבא. במלחמת העצמאות שימשו הנשים כתומכות לחימה אך הן עמדו בחזית הקרב לצד הגברים, דבר שהתאפשר מאז רק במלחמת לבנון השנייה ב-2006 - כאשר נשים הורשו תחת אישור מיוחד לשרת מעבר לקווי אויב. הרשאה גורפת ניתנה לראשונה במבצע צוק איתן ב-2014. החשש מנפילת חיילות בשבי מלווה שנים את הדילמות וההחלטות הללו.

לוחמות הפלמ"ח במלחמת יום העצמאות. צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח

לוחמות הפלמ"ח במלחמת יום העצמאות. צילום: אוצר תמונות הפלמ"ח

מתאפיינות בשתיקה

אז איך זה שרובנו לא שמענו ולא נשמע על הנשים שנלקחו לשבי? "יש כמה סיבות לכך שסיפורן של השבויות לא נשמע", אומרת פרופ' רוזנברג-פרידמן בשיחתנו. "ראשית, ליפול בשבי באותה התקופה היה כרוך בבושה גדולה, וכולם רצו להצניע את זה. יש לזכור שהמדינה הצעירה התמודדה עם בעיות רבות, צנע ומאות אלפי עולים חדשים, וטיפול בשבויים ובשבויות לא עמד על הפרק - אז מה פתאום לדבר על מה שקרה לך בשבי?".

"עם זאת, יש פה גם היבט מגדרי כיוון שברבות השנים הגברים כן דיברו על השבי והעלו זיכרונות וסיפורים מאותה תקופה. ואילו השבויות התאפיינו בשתיקה", מדגישה רוזנברג-פרידמן.

"השתיקה שלהן מבטאת גם תפיסה מגדרית כוללת שרווחה במשך שנים ושבגללה הן לא תופסות מקום בשיח. לפי תפיסה זו, הן היו במקום שלא היו אמורות להיות בו אלמלא האילוץ והנסיבות. סביר גם שלא היה רצון להפוך אותן לדגם לחיקוי כיוון שלא רצו שנשים יילחמו ויפלו בשבי", מוסיפה רוזנברג-פרידמן.

על אף שהשבויות לא כתבו מעולם את זיכרונותיהן ולא פרסמו שום ספר בנושא, בניגוד לגברים, הן כן הסכימו להתראיין, ולספר את שעבר עליהן שם בעל פה. "הדבר היחיד שמסקרן את כולם הוא האם נאנסנו", אמרה נעמי, חובשת שנפלה בשבי הירדני, בראיון לעיתון "הארץ", שנים לאחר ששוחררה. "שבי הוא דבר נורא, את מאבדת צלם אנוש ואת מאבדת את הכבוד, והוא לא קשור לתחתונים שלך", היא מוסיפה.

אימת האונס

שאלת הלוחמות, או בכלל נשים שהולכות לצבא, בדרך כלל נסוב סביב עניין השבי - הפחד ממה שהשובים יעשו להן ברגע שיהיו בידיהם. מתוך תפיסה זו גם הנשים שנלקחו לשבי פחדו מאד מהיחס של השובים אליהן וסברו כי מוות עדיף. החשש מאונס והתעללות התאפיין באימה של ממש. 

"אלימות מינית היא חלק מכל מלחמה, והנשים נתפסות בו כשלל", אומרת פרופ' רוזנברג-פרידמן. "בוזזים את הרחם האחראי על יצירת הדור הבא של הלאום, ופוגעים באמצעותן בחברה כולה, גם לנוכח חוסר היכולת של הגברים להגן עליהן. רואים את זה קורה בהרבה מאד מלחמות גם בימינו. אולם בשבי, החוויה קשה גם לגברים שגם הם עוברים לעתים התעללות. ההבחנה המגדרית בהקשר של השבי היא בשל תפיסות מוקדמות, ובשל הקושי של החברה לשאת התעללות בנשים".

"מה שמדהים לגלות", מוסיפה פרופ' רוזנברג-פרידמן, "שהשובים במלחמת העצמאות לא רק שלא אנסו את השבויות, אלא הם אף הגנו עליהן, לפעמים הקצינים הגנו מפני החיילים שניסו לאנוס, ולפעמים היו אלו החיילים שהגנו עליהן מפני ההמון הזועם. בירדן, הייתה אף הוראה מובהקת של המלך עבדאללה להתייחס אליהן 'כמו אל הבנות שלנו'".

יותר מכך, הסיפור של השבויות מראה כי השובים התייחסו אל הנשים מעט טוב יותר מאשר לגברים. בשבי הסורי לגברים גילחו את הראש, אך לנשים לא. הן קיבלו שמיכות ומחצלות ובהמשך אף מזרונים - דברים שהגברים לא קיבלו. כמו כן, רוב השבויות לא נחקרו בזמן השבי, מה שלווה בדרך כלל בהתעללות, וגם לא נכפה עליהן עבודות כפייה. "הייתה הרגשה שהם לא שונאים אותנו", אמרה אחת השבויות מהשבי הירדני.

אך לא הכל היה וורוד. פרופ' רוזנברג-פרידמן מספרת במאמרה כי השבויות סבלו מתנאים פיזיים קשים מאד שכללו רעב וטינופת. הן סבלו ממחסור חמור במים לשתייה ולרחצה, חלקן הוכו ובגדיהן נתלשו מהן בכוח.

התנאים הקשים כללו גם כינים, שלשולים וחשש ממחלות. לנשים היה קושי נוסף גם בהיבט ההיגייני, במיוחד בזמן המחזור החודשי. אחת השבויות סיפרה כי הן היו מכינות רצועות מסדינים, ורק עם חלוף הזמן, בחלק מהמקומות, סיפקו הרופאים לשבויות מוצרים היגיינים.

"השבויות שנלקחו לשבי הסורי הובלו ברחובות קונייטרה, חשופות לאספסוף ברחוב שגינה אותן, קרא לעשות בהן לינץ' וזרק לעברן אבנים. גם שבויות שהועברו לכלא בחברון נתקלו בניסיונות תקיפה של ההמון, שקילל אותן וירק עליהן", מספרת רוזנברג-פרידמן.

חלק מהשבויות הותקפו כאמור פיזית. השבויות שנלקחו למצרים מספרות כי באחד המקרים "הם שלחו ידיים ותלשו לנו את הבגדים, נותרנו כמעט ערומות". אחת השבויות בשבי המצרי אמרה: "השכיבו אותנו על הרצפה ואמרו לנו כי כל אחת צריכה לפגוש את הקצין המצרי".

אלחוטנית של ההגנה. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

אלחוטנית של ההגנה. צילום: קלוגר זולטן, לע"מ

מציאות או דמיון?

כששמעתי על הנושא בהתחלה כרעיון לכתבה הייתי בטוחה שהנשים שנפלו בשבי נאנסו. כמו עובדה ידועה מראש, לא הייתי צריכה אפילו לשאול. וכששמעתי את מה שאירע במציאות הופתעתי מאד, כפי שאני בטוחה שעוד רבים יופתעו.

מה שאירע לנשים שנפלו בשבי במלחמת העצמאות מעלה נקודות חשובות למחשבה, הרלבנטיות גם לימינו אנו, כששאלת חיילות לוחמות עולה דיון. מדוע הרחיקו את הנשים מחזית הקרב לאחר המלחמה הזו, אם נפילתן בשבי הוכיחה שלא רק שלא התעללו בהן יותר מהגברים, אלא הן אף קיבלו יחס טוב יותר מהם? למה ישר באופן אוטומטי כולנו בטוחים שבשבי הנשים הן אלה שייפגעו יותר?

"תפיסות חברתיות ומגדריות הן אלה שמכתיבות את המציאות, ולאו דווקא המציאות עצמה או ההתנסות", אומרת פרופ' רוזנברג-פרידמן. "מעט מאד נשים כתבו על השבי מנקודת מבטן. גם נשים ממדינות אחרות שנפלו בשבי, כמו אמריקאיות שנפלו בשבי היפני, כשהן חזרו שאלו אותן ישר אם אנסו אותן, אבל לא שואלים את זה את הגברים, למרות שגם להם יכולות לקרות הסיטואציות האלה".

רוזנברג-פרידמן מדגישה כי סיפוריהן של הנשים שנפלו בשבי במלחמת העצמאות מוכיחים כי המציאות מראה אחרת. הנפילה בשבי היא לא חוויה שונה עבור הנשים, ולכן לא צריך לדון בכך בהקשר אליהן באופן מיוחד. "החשש מאונס של נשים בשבי נובע מתפיסות מגדריות, למרות שמבחן המציאות מראה שזה לא בהכרח נכון. וגם אם זה נכון – ההבחנה בין גברים לנשים בהקשר זה, קשורה בקשיי החברה להתמודד עם סיטואציה כזו, יותר מאשר השבוי או השבויה עצמם". 

רוב הנשים, 75 במספר, שהו בשבי הירדני וחזרו לארץ לאחר חודש. הגברים שנלקחו לשבי הירדני נשארו זמן רב אחריהן. בשבי המצרי נשארו הנשים במשך שנה, ובשבי הסורי הן שהו בין 8-14 חודשים. לחלקן, לא היה בית לחזור אליו לאחר המלחמה. הן מיהרו להשתתף במלאכת בניית המדינה הצעירה, כשאת חוויית השבי הותירו הרחק מעין הציבור.

פרופ' לילך רוזנברג פרידמן תעביר הרצאה מורחבת בנושא זה ביום שלישי הקרוב, ה-19.03 באוניברסיטת בר אילן במסגרת אירועי "מדע על הבר-אילן", לפרטים נוספים לחצו כאן.