בבית המלון במיניאפוליס חיכתה לי הפתעה, מאלה שאמריקה, ורק היא, יודעת לזמן. ״אתה כאן רק ללילה אחד?״, שאל פקיד הקבלה הצעיר ששמו רוי. הוא חייך, כמובן, כדרכם של פקידי קבלה, אבל לקולו התגנבה חשדנות. ״ודאי ל...

בבית המלון במיניאפוליס חיכתה לי הפתעה, מאלה שאמריקה, ורק היא, יודעת לזמן. ״אתה כאן רק ללילה אחד?״, שאל פקיד הקבלה הצעיר ששמו רוי. הוא חייך, כמובן, כדרכם של פקידי קבלה, אבל לקולו התגנבה חשדנות. ״ודאי לא יהיה לך אכפת לחתום לי כאן״, המשיך לחייך, והושיט לי דף שבתחתיתו סימן לי באיקס קטן היכן בדיוק עלי לחתום. ״זו התחייבות שמחר עד 12 אתה תפנה את החדר״, אמר. ״ברור״, עניתי, "אבל כך זה תמיד, לא?". ״כן״, אמר, ״אבל בימים כאלה צריך להיות אקסטרה זהיר״. 

בעיניו הוא סימן לי להביט שמאלה, לעברה של קבוצת צעירים חסונים, עטופים במעילים כבדים, לבושים צעיפים שאי אפשר לטעות בהם. אוהדים של הפטריוטס. ״אנחנו צריכים לוודא שמחר יהיה מקום לכולם״, אמר. לכולם - כלומר, לי כבר לא יהיה מקום. לכן האקסטרה. 

צילום: AFP

צילום: AFP

במוטלים הלא יקרים שבפאתי העיר המריאו המחירים עד ל–500–600 דולר ללילה. והיה מי שישלם. אוהדים שבאו מעיר אחרת, בדרך כלל פילדלפיה, או בוסטון, שילמו על כרטיס טיסה, ועל הלילות היקרים במלון, ועל המשחק. נהג הלימוזינה של המלון סיפר על אחד ממכריו שרכש ארבעה כרטיסים, כל אחד ב–10,000 דולר, כשעוד האמין שקבוצת הבית - הוויקינגים של מינסוטה - תגיע לגמר. ״עכשיו הוא תקוע״, אמר לי, כי המחירים צנחו. קנה ב–10,000, ימכור, אולי, ב–4,000 לכרטיס. משהו כמו 15 אלף שקל עבור הזכות לשבת שעות רבות בחוץ בקור עז. קור מהסוג של מינסוטה, שקיבלה את פני במינוס 18 מעלות צלזיוס, בלי להביא בחשבון את הרוח. משהו כמו 15 אלף שקל עבור הזכות לראות מקרוב - כלומר מרחוק, שהרי בטלוויזיה רואים קרוב יותר - את המשחק המשעמם והמרתק ביותר: הסופרבול.

חתמתי, כמובן. לשדה התעופה של מיניאפוליס כבר זרמו האוהדים לסוף שבוע ארוך של קניות ושכרות. מתנדבים מקומיים חיכו להם בתלבושת אחידה, מכוונים לתחבורה הציבורית, מחלקים עלוני מידע, מתפללים שיעבור כבר, שתחזור השפיות. פסנתרן ניגן סטנדרטים מוכרים של ג׳ז. בקניון הגדול הסתדרו תורים ארוכים - כן, בקור - שעות לפני הפתיחה. ״משוגעים״, אמר נהג הלימוזינה. ״משוגעים״, הסכמתי, והמראתי לבוסטון. נגד כיוון הנסיעה.

אף אחד לא אוהב קבוצה כל כך דומיננטית. הסקרים מלמדים שהרוב הגדול של האמריקאים רצו ניצחון של האנדרדוגז, האיגלס

פוטבול הוא משחק ארוך ואכזרי, שעונת המשחקים שלו קצרה ואכזרית. בספטמבר מתחילים לשחק, בתחילת פברואר מסיימים. 16 משחקים בעונה הסדירה, עוד כמה בפלייאוף, למי שמגיע, ואז משחק אחרון - סופרבול. השנה הגיעו למשחק הזה שתי קבוצות: הפטריוטס של ניו אינגלנד, הקבוצה של בוסטון והקבוצה הדומיננטית של הפוטבול בשני העשורים האחרונים. כל כך דומיננטית, עד שאף אחד לא אוהב אותה. חוץ מאוהדיה שלה, כמובן. מולה, האיגלס של פילדלפיה. האיגלס הפסידו לפטריוטס ב–2005. ההפסד אפשר לפטריוטים ניצחון שלישי בארבע שנים, ואליפות שנייה ברצף. 

אף אחד לא אוהב קבוצה כל כך דומיננטית. הסקרים מלמדים שהרוב הגדול של האמריקאים רצו ניצחון של האנדרדוגז, האיגלס. את הפטריוטים קל לא לחבב, בין השאר משום שמדובר בקבוצה שנתפסה בסקנדל וחצי, שכבר העלו ספק - בעצם, הסירו את הספק - ביחס למחויבות שלה לניצחון בכל מחיר. הפטריוטים רוצים לנצח גם אם צריך לשקר קצת בדרך. נניח, להוציא אוויר מכדור המשחק בלי לספר לאף אחד. כוכב הקבוצה טום בריידי, קוורטרבק אימתני, השחקן הדומיננטי ביותר בעולם הפוטבול זה עשור, הושעה בעבר מארבעה משחקים בגלל תרגיל כזה. זה לא פגע ביכולותיו כשחקן, אבל קלקל את שמו הטוב בעיני רבים מאוהדי הספורט ההוגן.

צילום: AFP

צילום: AFP

אבל לא בבוסטון. זו עיר של הפטריוטס, ובראשון בערב היו הפאבים שלה הומי אדם. ביד אחת החזיקו בכוס בירה, בשנייה ניסו להריע או למחות. הבירה נשפכה לכוסות, ומשם לגרון, כשהמשחק היה רגוע. כשהיה על מה לשמוח, או לכעוס, היא נשפכה על הרצפה. וכמובן, אין טעם להרחיב בתיאור מהלכיו של המשחק הזה, בטח לא כמה ימים לאחר שכבר הסתיים. אין טעם להסביר את חוקיו הנפתלים של הפוטבול למי שאינו מחובבי המשחק הזה.

נסתפק בזה: פוטבול הוא משחק למי שמוכן לצפות במשך זמן רב מאוד במשהו שקורה רק בפרק זמן קצר מאוד מכלל הזמן. משחק שמתאים יותר למי שיש לו סבלנות לדקות האחרונות של הכדורסל, עם פסקי הזמן האינסופיים, וקליעות העונשין, והפסקת הפרסומות. חובבים של כדורגל אמיתי - לא פוטבול של אמריקאים, שמשחקים בעיקר ביד - יסברו שהמשחק הזה מייגע. הרבה עצירות, הרבה חוקים, הרבה מספרים וסטטיסטיקות, אך מעט מאוד משחק.

זה לא מפריע לפוטבול להיות המשחק הפופולרי ביותר בספורט האמריקאי. וניצחונם המפתיע של האיגלס השבוע בוודאי יוסיף לו כמה נקודות שהוא בהחלט זקוק להן. זקוק - משום שהשנה הייתה בסך הכל שנה לא טובה לענף. שנה של ספקות, של קטטות, של יחסי ציבור גרועים. שנה שבה נרשמה שחיקה נוספת במספרם של האוהדים. או לפחות באלה מהם שטורחים לצפות בהם בטלוויזיה. כמעט 10% פחות צופים השנה, לאחר ירידה של 9% בשנה שעברה. לפני ארבע שנים 75% מהגברים בגילי 18 עד 49 עקבו אחרי עונת הפוטבול. השנה ירד מספרים ל–51%, רק מעט יותר ממחצית.

לא שצריך להתמוטט מזה. גם לאחר הצניחה במספר הצופים תופסת ליגת הפוטבול מקום של כבוד ברשימת המשדרים הנצפים ביותר בטלוויזיה. בשנה שעברה, מתוך 50 המשדרים הנצפים ביותר, 33 היו משחקי פוטבול. עם כל הכבוד ללברון ג׳יימס, לליאו מסי, לנובאק ג׳וקוביץ' ולשאר ספורטאי־העל של שאר ענפי הספורט - הם לא ממש תחרות לענף המפלצתי הזה. ובכל זאת, אובדן של כל כך הרבה אוהדים בזמן קצר כל כך ודאי מדאיג את ראשי הליגה. אחרי משחק גמר מוצלח יצטרכו לחזור לשולחן השרטוטים כדי לתכנן עונה טובה יותר. בעיקר כדי לנסות להבין מה מפריע לפוטבול להישאר פופולרי כפי שתמיד היה.

לא מעט אוהבים את המשחק הקשוח הזה, האלים, משחק של גברים כמו שנהוג לומר עליו

מה באמת מפריע? אפשר לחשוב על לפחות שלושה הסברים: טכנולוגי, מדעי ופוליטי. הטכנולוגיה מערימה קשיים על הפוטבול כפי שהיא מקשה על כל שאר המשדרים הנאלצים להתחרות בכוח המשיכה של הרשתות החברתיות, בשפע הבלתי נגמר של נטפליקס, במעבר של אמריקה מטלוויזיה של ערוצים מרכזיים, מדורות שבט, לטלוויזיה של לפידים, או נרות, או גפרורים, כל אחד והאור שמתאים לו, כל אחד והמשדר שלו.

המדע מקשה על הפוטבול בחושפו את הנזק הבלתי נמנע למוחם של שחקנים שהקסדה אינה מספיקה כדי להגן על ראשיהם מחבטות חוזרות ונשנות. פחות מדקה למחצית, ואפשר לראות דוגמה. שחקן האיגלס קורי קלמנס מוריד את הראש שניים–שלושה מטרים מקו הטאצ׳דאון - קו ההבקעה - ומתנגש בכל הכוח בדבוקת השחקנים השריריים שניצבת בדרכו. הרצפה שלידי מרוויחה עוד כמה טפטופים של בירה. דקה אחר כך, כשהאיגלס מבקיעים בתרגיל אלגנטי, תרוויח עוד כמה, והכוסות יתמלאו בזמן ההפסקה.


לא מעט אוהבים את המשחק הקשוח הזה, האלים, משחק של גברים כמו שנהוג לומר עליו. ואכן, יש משהו סוחף בעוצמה האינטנסיבית שלו. אלא שהמיפוי המתוחכם של תאי המוח, שמציג לציבור בצבעים ובגרפים את המחיר הבריאותי הנגבה מהשחקנים, מקשה על ההנאה. שחקני הפוטבול מתגלים כגלגולם המודרני של הלודרים, שנשלחו לשעשע את הקהל עד שנטרפו בשיני האריות. כן, יש להם קסדה, וגם מגינים על שאר איברי הגוף. לא, דמם אינו זורם על המגרש כדמם של הלודרים ההם. אבל המדע מאפשר לצופים לדעת מה קורה לגופם של השחקנים מבפנים. הוא מחייב אותם לשקול את המחיר המוסרי של השעשוע הספורטיבי להמונים. 

ולא רק אותו: הורים לילדים, כך מתברר, שואלים את עצמם עד כמה ירצו שילדיהם יזהו את שחקני הפוטבול כמודל ואת המשחק עצמו כשאיפה אישית. לפני ארבע שנים העידו 40% מהאמהות שינסו להניא את ילדיהן מלשחק פוטבול. סקר שנערך השנה מצא שהמספר הזה טיפס ל–53%. כלומר, הורים רבים מעדיפים שהילד לא ישחק פוטבול. ואפשר להניח שלפחות חלקם מבינים שדרך אחת להרחיק את הילד היא להתרחק בעצמם מהמשחק ומהמסך.

צילום: AFP

צילום: AFP

כדרכם של ווינרים מסוגו, גם דונלד טראמפ אוהד את הקבוצה הנכונה. לא בהכרח הנכונה השבוע, אבל הנכונה באופן כללי. טראמפ ידוע כחובב ספורט וכחובב של הפטריוטס. זה שידוך משמיים. בשנה שעברה הושווה ניצחונם המפתיע של הפטריוטס לאחר שפיגרו 28-3 במחצית ליל הבחירות של שנת 2016. כוכב הקבוצה בריידי ומאמנה הגאון ביל בליצ׳ק, העונד על אצבעות ידיו שבע טבעות אליפות (חמש כמאמן הפטריוטים, ועוד שתיים מימיו עם הניו יורק ג'איינטס), הודיעו על תמיכתם בנשיא. ניו אינגלנד היא אומנם מעוז של פוליטיקה דמוקרטית, אבל הקבוצה הגדולה שלה מזוהה השנה עם הנשיא הרפובליקני.

הוא לא הפוליטיקאי הראשון שמנסה להשתמש בפופולריות של הפטריוטס לטובתו. ב–2004, בעיצומו של מסע הפריימריז שהוביל לבחירות בין ג׳ורג׳ בוש לבין ג׳ון קרי, ישבתי לצפות במשחק - רק אני, ועוד כמה מאות סקרנים ועיתונאים, והמועמד קרי, באחד הפאבים של אלבקרקי, ניו מקסיקו. המשחק עצמו התנהל ביוסטון, וקרי ראה בניצחון הקבוצה מבוסטון על אדמתה של טקסס, המדינה של בוש, סימן מבשר טובות. אבל בוש הוא שזכה לארח את הקבוצה, כולל בריידי, בבית הלבן, גם בשנה ההיא וגם בזו שאחריה. 

לא קל לנהל חברות אמיצה גם עם טראמפ וגם עם קרי. לא קל בעיקר בשנה שבה מייצב הנשיא את עצמו כיריב נוקשה של הליגה הפופולרית ביותר בספורט האמריקאי - אגב מהלך שאפשר לכבד ושלא כל פוליטיקאי היה מעז לנקוט.

כן, גם זה היה בעונה הלא מוצלחת שנגמרה בראשון שעבר. קטטה מתוקשרת בין הנשיא האמריקאי לבין ליגת ה–NFL. ביום ראשון, קצת לפני המשחק, הבית הלבן הזכיר לבוחרים את הקטטה הזאת. אנשי הביטחון, שאינם יכולים לצפות במשחק, נמצאים תמיד ״במחשבותינו ובתפילותינו״, נכתב בהודעה לעיתונות. כבודם של הספורטאים במקומו מונח, אבל לטראמפ חשוב להזכיר לאמריקאים למי הם חייבים באמת. ועל מה שהם חייבים, הם צריכים להודות. ואת מי שמגן עליהם, הם צריכים לכבד. בנגינת ההמנון של הסופרבול עמדו כל השחקנים בדום מתוח. אבל במהלך העונה זה לא תמיד היה כך. ועל כך בדיוק יצא קצפו של הנשיא.

ספורט ופוליטיקה. האידיאל הוא הפרדה, המציאות היא ערבוב. כמה משחקני הפוטבול החליטו לנצל את המשחקים, את החשיפה הלאומית, כדי למחות נגד אלימות של המשטרה נגד מפגינים שחורים. כשנוגן ההמנון כרעו ברך במקום לעמוד דום. היו שראו בזה מחאה נאצלת. טראמפ ראה בזה יריקה בפרצופה של אמריקה.

צילום: AFP

צילום: AFP

הוא לא הסתפק במחאה שקטה. לא זו דרכו. בשלב מסוים קרא להחרים את הליגה, ביקר את השחקנים כורעי הברך בחריפות, והלך למשחק פוטבול של ליגת הקולג׳ים כדי לסמן שיש אלטרנטיבה פטריוטית. טום בריידי לא תמך במהלכיו של הנשיא בעניין הזה. הוא כינה אותם ״מפלגים״. אבל סגן הנשיא של טראמפ, מייק פנס, עזב משחק בין אינדיאנפוליס לבין סן פרנסיסקו מיד לאחר שירת ההמנון, מכיוון שכמה שחקנים בחרו לכרוע ולא לעמוד. ״אני עומד לצד סגן הנשיא, אני עומד לצד החיילים, ואני תמיד אעמוד בהנפת הדגל ובהשמעת ההמנון״, צייץ הנשיא לאחר התקרית ההיא. האם גם לו יש חלק בירידה באחוזי הצפייה בליגה? האם קריאתו להחרים את המשחקים עד שהשחקנים ישובו למוטב מצאה אוהדים בקרב בוחריו?

הרבע השלישי. הבקעה של האיגלס שנויה במחלוקת. באופן טבעי, בבוסטון היא לא שנויה במחלוקת. השופטים אומנם מאשרים, אבל האוהדים פוסלים. אחר כך הפטריוטס מבקיעים, מתקרבים מרחק נגיעה. ״כמו בשנה שעברה, כמו בשנה שעברה״, האוהדים מתלהבים. אבל יש עוד יותר משלוש דקות עד לסוף הרבע, והכדור של הבחורים מפילדלפיה. ב"סטרדיי נייט לייב" לפני שבוע הוצג מערכון המלגלג על היריבות המסורתית בין בוסטון לבין פילדלפיה, שתי ערים שעמדו במרכז הדרמה של הקמת המעצמה האמריקאית. בבוסטון החל המרד, בפילדלפיה נכתבה החוקה. שחקני המופע התלבשו בתחפושת קולוניאלית והגיעו למסקנה שמוטב ששתי הקבוצות יפסידו.

זה בלתי אפשרי, כמובן. אחת צריכה לנצח, וזו הייתה פילדלפיה. פיגור ראשון ברבע הרביעי, ואז הבקעה, חטיפה, ניצחון. מהלך אחד שהכריע את המשחק. לא דרמטי כמו בשנה שעברה, אבל דרמטי מספיק. האוהדים בבוסטון, שהרטיבו את הרצפה בבירה, עברו לדמעות. חגיגות כבר לא יהיו הלילה, מה שיאפשר יום עבודה בשני. יום עבודה שגרתי, שיקל על כולם לשכוח. בסך הכל הייתה לאוהדים כאן עוד שנה טובה. חוץ מהסוף של הסוף. 

אם עוד לא יצא לכם, אולי בכל זאת שווה לקרוא מילה על טום בריידי, אחד הספורטאים הגדולים בכל הזמנים. הוא זכה בחמש אליפויות, כמעט כמו מייקל ג׳ורדן. אבל בענף ספורט שבאמריקה מתעניינים בו הרבה יותר אוהדים. ובריידי כבר הבטיח שישחק גם בשנה הבאה, כך שהכל פתוח. 
וכך או כך, הליגה של בריידי היא משל על מצבה של אמריקה. על הטכנולוגיה שמשנה אותה, ואינה פוסחת גם על מה שהכי פופולרי, הכי של כולם. על המדע, שמאלץ את בני האדם להתמודד גם עם מה שנוח להתעלם ממנו: לדוגמה, מה שעושה כדור, מה שעושה מכה חזקה, לראשו של השחקן שמשעשע אתכם. על הפוליטיקה, שכדרכה אוכלת כל חלקה טובה.