הכל מאה אחוז

"את יכולה להיות 100% בכל דבר שאת עושה". הסתכלתי עליה במבט שואל. "הלימודים, העבודה, הפרויקטים שלך. את יכולה להיות 100% בכל דבר שתבחרי". שמעתי את זה בעבר. תמיד אני טוענת שאין לי זמן לכלום. שיש רק אחת ממני, כלומר 100% אני. שאם אחלק את עצמי לכל הדברים שאני רוצה לעשות, לא אהיה באופן מלא בשום דבר שאבחר.

קצת מוזר לתת למישהו לגעת בכף היד שלי והוא ידע ללחוץ בדיוק עם המילים שיפעילו לי את החשיבה. ועוד יותר מוזר שזה קורה במקום העבודה שלי, שבו מועסקים בו בעיקר מהנדסים. כשהמקצוע "מהנדס" עולה, המחשבה הראשונה היא תמיד אדם אנליטי, משעמם, חובב מספרים. אפילו שזה לא באמת נכון, ובכל מקצוע יש מקום להמון יצירתיות, ההשקפה הישנה על המקצוע היא הסיבה שבגללה כל כך קשה לי להגיד על עצמי שאני מהנדסת. כן, אני מאוד אנליטית, אבל גם מאוד רוחנית. אוהבת את המילה הכתובה, ואוהבת גם מספרים. אוהבת את העבודה שלי. וגם פוזלת לכיוונים אחרים כל הזמן.

הפזילה הזאת שלי גורמת לכך שכל הזמן אחפש פרויקטים חדשים. כל הזמן אנסה להתפתח בעוד ועוד תחומים. וככל שאני זולגת לעוד תחומים, אני מוצאת את עצמי מטפחת את בלוטת ה"לא מספיק". ככל שבלוטת ה"לא מספיק" גדלה, אני קטנה. מתפרסת על כל כך הרבה דברים עד כדי כך שאני לא נמצאת בשום מקום שאני רוצה, אלא שמה פלסטרים וסותמת חורים. או לפחות זאת המחשבה שהתרגלתי לפנות אליה בכל פעם שכמות המשימות עולה מעבר למה שהתכוננתי מראש. כמו כוס מים שעולה על גדותיה, כשהפתרון הוא להחליף לכוס גדולה יותר. להחליף את המסננים שדרכם אני רואה דברים.

הפחדים האלה, שנובעים מההסתכלות הזאת מהפנים כלפי חוץ, עדיין תוקפים אותי מדי פעם. עדיין מובילים אותי בהמון סיטואציות בחיים. הם לוחשים לי שכל דבר שאעשה יחלק אותי להמון חלקים קטנים. שבכל חלק קטן אשקיע רק מעט, ובסוף אסיים עם תוצאות גרועות שמונעות ממני לקיים את הפוטנציאל שבי, אם רק הייתי מסוגלת להתמקד במשהו יחיד. ומצד שני ישנה המחשבה, שכשאשקיע יותר בחלק אחד אפספס את שאר החלקים, שמפחידה אותי לא פחות.

אחת הלמידות הגדולות ביותר שלי בשנה האחרונה, היא שאת המאה אחוז שלי אי אפשר לחלק או לשכפל. וזה נשמע כמעט מובן מאליו- אבל אני לא אהיה יותר מהמאה אחוז שלי ואני גם לא יכולה להיות פחות ממנו.

אם חילקתי את חיי לארבעה חלקים, לעולם לא אוכל לתת רבע ממני. תמיד אהיה כל כולי בכל דבר שאבחר לעשות, במהלך העשייה. נכון, העשייה הזאת תדרוש ממני הרבה יותר. יותר תשומת לב, יותר אומץ, יותר חוזק, יותר תשומת לב לפרטים, יותר ריכוז ומיקוד ויכולת תעדוף משימות טובה יותר.

במקום מסויים, זאת בדיוק המלחמה בין הדור של עכשיו לדור של פעם. לדור שקם כל בוקר בשעה קבועה, הלך לעבודה, חזר הביתה בערב ואז היה עם המשפחה. שגרה. לדור של היום, שדורש מכלל המכלול שלו להיות הרבה יותר גדול. ואולי זאת בדיוק הדרך, במקום להקטין את כמות המשימות, להבין שכדי להמשיך להיות אני בכל משימה כדאי שאגדיל את מאגר הכלים שלי. ופשוט להאמין- שזאת תמיד אני וזה תמיד 100%.