קריז קונטרול

קריז קונטרול איציק שאשו

אני חושב שיש לי בעיה של עצבים. כאילו, שאני מתעצבן יותר מדי. ומהר מדי, ובקלות מדי. אני לא כותב את זה כדי שתפחדו לעזוב את הטור באמצע ותקראו עד הסוף, אלא כי אני באמת חושב ככה. למעשה, אני אפילו די בטוח, כי זה משהו שמלווה אותי מאז שהייתי בגיל שבו מתעצבנים מדברים שקורים לך בהפסקת עשר. זאת אומרת, אני לא חושב שכילד הייתי מסתובב עם עיניים רושפות וקצף בזווית הפה והייתי צועק על זאטוטים אחרים, אבל אני כן זוכר שהייתי הולך מכות די הרבה. בטח בשביל מישהו בעובי ובגובה שלי. גם בתיכון הייתי עצבני, אבל אז זה יכול להיות בגלל שברוב הבקרים קמתי ומצאתי במראה פרצוף עם בעיית אקנה שמחובר לנער שטרם חווה את חדוות המין.
מה שכן, בטח תשמחו לשמוע שהנישואים והילדים ריככו אותי מאוד, והיום אני מצליח להתפוצץ מעצבים באותה התדירות, אבל יודע איך לקלל רק בשפות זרות או בפנטומימה או בלב. מצד שני, כנראה שאני עדיין לא מצליח להסוות את זה באופן מושלם, כי לאחרונה אשתי התחילה לרמוז לי בעדינות שהיא ממש היתה רוצה שאטפל בזה. וכשאני אומר "לרמוז לי בעדינות", אני מתכוון שהיא מתעוררת בבוקר, מעירה אותי ברכות, ולוחשת לי "בוקר טוב אהובי, אם אתה לא מטפל בעצבים שלך אני מצפה שתעבור לגור אצל אמא שלך, או במכונית". טוב, אני מגזים כמובן. לאורך כל פברואר זה קרה בקושי 11 פעמים.

איור: איתמר דאובה

איור: איתמר דאובה

אבל תשמעו, האישה צודקת. אני לא יודע להגיד מה אמור להיות ממוצע הקריזות היומי לגבר בגילי, אבל אני די משוכנע שאני מחוץ לגרפים בעניין הזה. כי אני, אתם מבינים, לא מתעצבן רק מהדברים הטריוויאליים. נגיד, מלנסוע אחרי מישהו שמחפש חניה בתל אביב; או מהסכום של אגרת הרישוי שתמיד הרגיש לי כאילו נקבע פשוט כי זה הרגיש להם כמו סכום שמכאיב בכיס אבל לא מספיק בשביל להוציא נהגים להפגין; או מזה שאין בארץ אף בר קוקטיילים שמכין סנדוויצ'ים חמים, אז אין לי למי להציע את השם "מוחיטוסט"; או מזה שלילה בצימר עם נוף למדגרה עולה פה כמו שבוע באלפים עם נוף למדריכות עם חליפת סקי צמודה; או מזה שבני יהודה קיבלה פנדל ראשון העונה רק במחזור ה־24; או מהורים של ילדים אחרים בגן שבאים מחויכים ובמצב רוח טוב בפאקינג שמונה בבוקר; או מאנשים שאומרים לי "אה בלייזר? זה עם הערומות, לא?"; או מנודניקים בפייסבוק שרוצים דיון חירום בסנאט של היקום כי לקחו את הילד החילוני שלהם לטיול בירושלים ובחלק של הכותל שמו לו כיפה על הראש; או מזה שגם אם תשאיר אוזניות מתוחות בחדר ריק, כשתחזור הן יהיו מסולסלות למוות; או מאנשים שעומדים בתור עוד לפני שהתחיל הבורדינג כדי להיות הראשונים שיחכו במטוס לשאר הנוסעים; או מזה שבשום סצנה במהלך "שמונת השנואים" של טרנטינו לא נפל טיל גרעיני על הצריף הארור שלהם וגאל אותי מהסרט המייגע הזה; או מזה שיש אנשים שאתה אומר להם "תודה", והם עונים לך "באהבה"; או מזה שלפי הסכום שגובים ממני כל חודש בוועד של הבניין כנראה שאני גר בפנטהאוז של מגדל פיזה; או מזה שעדיין מייצרים בורקס תפו"א. לא, אני מתעצבן גם מדברים ממש־ממש קטנים ושוליים.
אז כן, אני חייב לטפל בזה. גם כי זה בטח לא בריא, וגם כי נראה לי מוגזם שהילדים שלי יתפדחו מאבא שלהם כבר עכשיו כשהם קטנים, ולא בגיל ההתבגרות כמו במשפחות נורמליות. העניין הוא שאחרי שיטוט בגוגל גיליתי שרוב ה"מטפלים בכעסים" עושים את זה במסגרת כל מיני סדנאות קבוצתיות כאלה, וזה נראה לי פחות מגניב. מילא אם זו היתה סדנה של נגמלים מאלכוהול או סמים — אז לפחות הסיפורים היו מגניבים. אבל בטח בסדנאות של עצבניים כולם רק מתווכחים תור מי לדבר עכשיו, ומי המזדיין שעוד פעם שיחק עם הטמפרטורה של המזגן. מה שכן, חשבתי שאולי יהיה נחמד כן להירשם לסדנה אחת כזאת, ואז להיכנס, להפוך את כל השולחן של העמדת קפה, וללכת הביתה. לא רואה מצב שיהיה למנחה של הסדנה לגיטימציה לכעוס עליי בגין אקט כזה. לאאא, לא מאמין שיהיה לי אומץ לזה. נראה כבר, אולי פשוט אני אתחיל לעשן.
רגע, היה לי עוד משהו. חבל שאף חברת הפקות לא חשבה לעשות סרט שייקרא "הסעיף". ככה על הסרט הבא שלהם הם יוכלו להגיד בפרסומת "מהאנשים שהביאו לכם את הסעיף!".